שופריה דיעקב חלק א קז

דאסור לבעול בפני שום אדם. אלא על כרחך שהיו עומדים העדים אחרי החדר וראו איש ואשה שנכנסו לחדר ונתייחדו ונסתרו מעיני העדים וגם העדים נסתרו מעיניהם. אלא שכולם יודעים אלו מאלו. וגם ראו אלו את אלו קודם סתירה. ואחר סתירה שמעו העדים קול האיש שאומר הרי את מקודשת לי בביאה זו ואין העדים רואין לא הביאה. ולא אותו ואותה בשעת ביאה. וגם האיש והאשה אינם רואים את העדים באותה שעה. ועם כל זה הוו קידושין. הרי דראיה דמקודם וידיעה שיודעים אלו את אלו בשעת מעשה וקול הקידושין ששומעין העדים מספיק כאלו ראו העדים הכל וכאלו האיש והאשה גם כן רואים אותם. ואם כן הכי נמי בקידושי כסף אם ראו הבעל והאשה את העדים קודם לקידושין עומדים אחורי הכותל. או אפילו לא ראו אלא שידעו שהם שם ושומעין את קולם. וגם העדים ראו את הבעל ואת האשה קודם הקידושין ושמעו אחר כך קול הבעל שאומר הרי את מקודשת לי ונכנסו תכף ומצאו הקידושין ביד אשה זו. באופן שאין לחוש לאחרת. או אפילו לא נכנסו תכף וידוע שלא היה שם אשה אחרת לחלות בה. זה לבד יספיק כאלו ראו זה את זה בשעת אמירה: וזה מוכרח כדי ליישב דברי מור"ם ס"ד מרישא לסיפא דלא תיקשי מה בין סיפא דחור צר. לרישא דצריך לראות הנתינה. אלא דע"כ דרישא מיירי בשלא ראו אותם העדים מקודם. אלא שהיו עומדים אחרי בית ושמעו קול הרי את מקודשת לי ונכנסו ומצאו איש ואשה וקידושין ביד האשה. וסיפא מיירי כשראו העדים האיש והאשה מקודם וגם האיש והאשה יודעים שהעדים אחורי הכותל ושומעין אלו קולן של אלו. ושמעו העדים קול האיש שאומר הרי את מקודשת לי. ונכנסו ומצאו. דאלו מחמת ראיית העדים פסידא מתוך החור והאיש עומד עמהם ונותן לתוך היד טבעת ואומר הרי את מקודשת אין זו ראייה מספקת שהרי אינם רואים את גוף האשה המתקדשת. ואינם יודעים הגוף בעל היד מי הוא. וגם האשה אינה רואה אותם ואינה יודעת אותם. הא ודאי דבראו מקודם עסקינן דראיה מקודם ושמיעה דשעת קידושין סגי: וגם הרב בית שמואל שם סקי"ג נראה שגם הוא כן דעתו. אלא דסובר דבנדון דחור צר דסיפא לא בעינן ראיה דמקודם אלא דראיית היד ונתינת הקידושין לתוכו וידיעת האשה שהעדים עומדים חשיב כראו מקודם. ואנה"נ בעלמא בראיה דמקודם ושמיעה של שעת נתינה סגי. שהרי גם הוא ז"ל הביא ראיה מקידושי ביאה דבעידי יחוד סגי. ובקידושי ביאה ליכא שום ראיה בשעת מעשה והעיקר הוא ראיה דמקודם ושמיעה דשעת מעשה: וא"כ בנד"ז אם היו האיש והאשה בחצר או שליח הבעל עם האשה בחצר והעדים עומדים בפתח החצר וידעו האיש או שלוחו והאשה מהעדים שהם עומדים פתח החצר ושומעין אלו את קולן של אלו וגם העדים ראו את האיש או את שלוחו עם האשה מפתח החצר שהם עומדים בתוך החצר ושוב נסתרו מעיני העדים ושמעו העדים קול הרי את מקודשת. ותכף נכנסו ומצאו הקידושין ביד האשה דשפיר הוו קידושין. אעפ"י שלא ראו הנתינה וגם לא ראו אלו את אלו בשעת נתינה: אבל העיקר המריע לקידושין אלו בנד"ז הוא ממה שלא נודע אם ראו העדים את האשה כלל אפילו מפתח החצר קודם לנתינת הזקינה. וגם שלא נודע אם דיברה הזקנה כלל עם האשה לומר לה הרי את מקודשת בזה לפלוני ואם דיברה לא נודע אם שמעו העדים או לאו. דבכי הא ודאי דלא הוו קידושין כלל שהרי אין כאן לא עידי ראיה ולא עידי שמיעה. ואפילו יאמרו עכשיו הזקינה והאשה שנתכוונו לקידושין או אפילו יודו שדברה הזקינה עם האשה ואמרה לה הרי את מקודשת לפלוני אינו כלום. דאנן סהדי שלא נתכוונה האשה לקידושין שהרי היא יודעת שאין העדים רואין ולא שומעין. ואין קידושין בלא עדים ולא מלבה אומרת האשה שנתכוונה לקידושין וכמ"ש החלקת מחוקק שם סק"ח ע"ש ודוקא במקום שהעדים רואים אותם ואת הנתינה. והם ג"כ רואים את העדים קי"ל דאם הם עסוקים בענין הקידושין אפילו נתן בשתיקה מהני וכמ"ש בסי' ז"ך וכן בסי' מ"ה בסבלונות לדעת רש"י ז"ל דחייש' שמא לקידושין שלחם אעפ"י שלא היה שם קול דברים כלל שיאמרו לה הרי את מקודשת באלו משום דעסקינן בשעדים נותנים לה סבלונות בשליחות הבעל והוי כעושה שני שלוחים לקדש לו דהן הן שלוחיו הן הן עדיו וכמ"ש בריש סי' ל"ה משא"כ הכא. ומה גם לפי מה שנתבאר בפנים שהטבעת הזאת נוהגים לשולחה לרושם בעלמא להודיע שהן משודכין ואח"ך מקדשין בשעת כניסה אלא שבנד"ז יעץ עצות הבעל לעשות ממנה חדא דאית בה תרתי שישלחנה ע"י עדים ושליח. והרואה יראה שלרושם בעלמא שולח והוא פקד על השליח לתתה לה לשם קידושין גמו' ולומר לה הרי את מקודשת בזה לפלוני. וע"ז עמדו אביה ואמה בפתח החצר ועיכבו על העדים שלא יכנסו לתת לה כלום אלא שהזקינה בגניבה לקחה הטבעת מיד השליח ונכנסה אצל הבת והלבישה אותה באצבעה דפשיטא ופשוט שאם לא דיברה הזקינה כלום די"ל שהזקינה עצמה לא נתכוונה לשם קידושין. אלא לרושם כמנהג. ולשתק את אביה ואת אמה לפי שעה ולסייע בפיוס דאח"ך שיתרצה שתקבל קידושין אחרים מזה כי יאמרו המפייסים כבר רשומה בטבעתו ואין סימן טוב להשיב ולהפריד ובפרט שהיא רואה את אביה ואת אמה מלגלגים ומעכבים בדבר דמסתמא לא תעשה הזקינה לקוחין גמו' שיצטרכו גט אם יתקעו אביה ואמה עצמם בדבר. ומסתמא י"ל דלא נתכוונה אלא לרושם בעלמא כמנהג. וכ"ש האשה עצמה דודאי מסתמא לא תמרה את רצון אביה ואמה ששומעת אותם מלגלגים ומעכבים על הקידושין ותעשה רצון זקינתה. ופשיטא שאף אם נתכוונה הזקינה לקידושין האשה מיהא לא נתכוונה אלא לרושם בעלמא כמנהג: וכל זה אמרנו אפי' אם היתה הזקינה עצמה שלוחתו של בעל לקדש במקומו דהכל כשרים לשליחות הקידושין אחד אנשים ואחד נשים חוץ מחש"ו וגוי ועבד. וכמ"ש בסי' ל"ה ס"ו וכ"ש בנד"ז שלא עשה הבעל את הזקינה שליח כלל ואינה אלא כשליח דשליח שהבעל מסר את הטבעת לשלוחו לקדש לו את האשה והשליח מסר את הטבעת לזקינה ועשאה כשליח במקומו לקדשה וכבר כתב מר"ן סי' ל"ו ס"ה דאין שליח א' יכול לעשות ב' בקידושין דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח ע"ש. וכתב הרב ב"ש שם דמיירי אפי' מסר הבעל הטבעת ליד שלוחו והשליח הא' מסרה לב' וכן היא דעת י"א בתרא שהביא מור"ם סי' ל"ה ס"ו ע"ש. ואע"ג דבסי' ל"ה ס"ד כתב מר"ן דאפי' לא מינהו שליח קידושין אלא שג"ד שהוא חפץ בה ואמר לו