שופריה דיעקב חלק א קד

הב"ש שאם שינה שם אביו בשם זקינו דכשר דבני בנים הרי הם כבנים. וכ"ש אם הוחזק לעלות לס"ת כן ע"ש. משמע דאפי' לא הוחזק דעתו להכשיר. דהרואה נמי יודע שמ"ש זקינו הוא משום דבני בנים. וכ"ש אם הוחזק. וא"כ הכא אע"ג דאם לא הוחזק אפשר דאין להכשיר דבני בנים אמרו ולא בני בני בנים. מ"מ כיון שהוחזק לקרותו כן בשם זקינו חזר דינו כבני בנים וכשר. דהרואה אומר ע"ש זקינו כתוב כמו שהוחזק. ואע"ג דהרב מהרא"י ז"ל בכתביו והביאו הב"י צידד לו' דאפשר דגם בשינה וכתב ע"ש זקינו קאמר הרא"ש דפסול. מ"מ לא שבקינן פשיטותיה דמהרש"ל מקמי ספיקיה דמהרא"י בדברי הרא"ש. ולפחות נאמר דכה"ג אפי' הרא"ש יודה דאינו אלא פסול. ואם נשאת לא תצא. וממילא פסולה לכהונה: ובר מן דן אני אומר דאפי' בנדון הרא"ש גופיה כיון דאיכא פלוגתא דלהר"ש ברי"ץ אם נשאת לא תצא וגם סברת הרא"ש עצמה מסופקת. הדר דינא כספק מגורשת מה"ת. דקי"ל בסי' ו' דפסולה לכהונה. ואף אם נשא צריך להוציא ע"ש: באופן שמכל צד נר' שהגט הזה אינו אלא למרבה פסול מדרבנן. ופסולה על ידו האשה לכהונה וכופין את הבעל לכתוב לה גט אחר. אבל מה שכתבו חכמי פאס עוד וז"ל. ובנ"ד לא היו צריכין לכל זה. יען דמצינו להריב"ש הבי"ד הרב מש"ל בפ' ג' מהל' גירושין שמ"ש הרמב"ם גבי שינה שמו ושמה דאינו גט. היינו כשבא הבעל וערער. אבל אין מונעין אותה להנשא כ"ז שלא ערער הבעל ע"ש בדבריו באורך ובנד"ד לא ערער הבעל הנז' כלל אלא נתן גט כריתות מלבו ומנפשו וכו' ע"כ דבריהם: הם דברים זרים מאד ושגגה גדולה שגגו באיסור תורה וכמעט הם מתירים א"א לשוק בסברא זו שכתבו דדברי הריב"ש שזכרו הם מדברי הרמב"ם והראב"ד בהשגות פ"ד מה' גירושין. והביא דבריהם ומחלוקתם מר"ן ז"ל בסי' קכ"ו סכ"ב. ועל לשונות המסו' בגט נאמרו הדברים. וזה לשון הרמב"ם אם לא האריך ווי"ן אלו שאמרנו. או שכתב היודי"ן שלא יכתבו. או שלא כתב היודי"ן היתרות ה"ז פסול. והראב"ד כתב ע"ז. כתב גאון כל אלו הדקדוקים כשהבעל עומד ומערער ע"ך. וה"ה האריך בזה והביא כל הסברות ועוד הביא סברה אחרת דאפי' כשהבעל מערער. דוקא אם הוא כתבו בעצמו או הסופר מפי הבעל ואומר הבעל אנא הוא דפסי' ליה בהאי דקדוקי ולקלקולא איכוונית. ע"ך. ומר"ן ז"ל סי' הנז' סתם תחילה כהרמב"ם והביא הסברות האחרות הנז' בשם י"א. ע"ש. והריב"ש ז"ל לא הביא כ"א סברת החולקים לעי' סי' נ"ו. ובנדון שבא לפניו בסי' נז'. והיה ג"כ לשון מסופק שכתב פ' הדרה בתלמסאן ואחר שהורה הרב שהגט בטל משום שינה שם עירה כי חשב שהלשון ברור. שר"ל הדרה עכשיו בתלמסאן. והיא אינה דרה. חזר וצידד דשמא הדרה מקדם קא' כמו השבה עם נעמי. וע"ז כתב דאע"ג שכל לשונות המסופקים בגט הגט פסול כבר כתבתי לעי' דהיינו שהבעל מערער ורמז עמ"ש לעיל בסי' נ"ו דהיינו באורך הווי"ן וכתי' היודין ע"ש. ואין זה ענין כלל לפיסול ברור כגון שינה שמה ושמו ממש דאינו גט. או אפי' לשינוי דב' שמות דהוי פסול דזה אינו תלוי כלל בערעור הבעל. דאפי' הבעל אומר שלא נתכוונתי לקלקל. מ"מ הגט פסול או בטל מצד עצמו. ודוקא בהנך דקדוקי דמספקא לן בכוונת הדברים מה היא. ושמא בכוונה מהבעל היו כדי לקלקלה. או שהסופר שגג וכוונתו שלימה לגרש. הוא דסברי מרבוותא דתלוי בערעור הבעל שכל שלא ערער תלינן בשגגת הסופר. ואין בהם שום כוונה אחרת לקלקלה. ואף זו לדעת הרמב"ם דסתם לן מר"ן כוותיה לא תלינן בערער הבעל ואין מניחין אותה להנשא עד שיודע שאין שום כוונה אחרת באותם הדקדוקים. ותימה גדולה מהחכמים יש"ץ שאף אם לא עיינו בדברי הריב"ש במקומן לידע תוכן הדברים. מ"מ המעט שהעתיק הרמ"ל ז"ל משם הריב"ש ה"ה ערוך לפניהם קרא בחיל וכן אמר שאף עפ"י שכל לשונות מסו' הגט פסול וכו'. ואיך דימו ראשונה שמו ושמה דאינו גט נמי קאמר: באמת כגון דא עקא ושרי להו מרייהו ששגגת תלמוד עולה זדון. ומ"מ לענין דינא הוראתם אמת שאסורה הגרושה הנז' לחזור לבעלה הכהן מכל הנך מילי דכתיבנא. וצויי"מ וממכשול ההלכה אכי"ר כ"ד החותם פה מכנאסא יע"א באלול פרש"ז לפ"ק: יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל סימן נ'. בדין בעל שפרע לאשתו כתו' ושלחה מביתו וכתב לה גט ולא רצתה לקבלו מחשש סכנה. ושהתה כמה שנים והיא פרודה ממנו ולא נודע אם קבלה הגט אח"ך או לא. ושוב הסיעה דירתה ועלתה לא"י ומתה שם ויורשיה מוחזקין בקרקע שלה. ועתה טען הבעל שכיון שלא נודע אם קבלה הגט אם לאו הוא יירשנה שעדיין היא אשתו: נראה פשוט שדבריו מהבל ימעטו. ל"מ לדעת רשב"ם שהביא הטור סי' ץ' דכל שהיא עמו בקטטה ונתן עיניו לגרשה ומתה אינו יורשה. אלא אפי' להרא"ש דפליג בהך הכא ודאי מודה דדוקא התם שידע ודאי שלא נתגרשה. משו"ה ס"ל דיירשנה דאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורין. אבל בכי הא שפרע לה כתו' ושלחה וכתב לה גט ולפי שעה לא רצתה לקבלו ואיכא למי' שמא אח"ך קבלתו. פשיטא דאין להוציא נכסים מחזקתה מספק שמא לא קבלתו והיינו הך דכתב מר"ן שם סי' צ' ס"ה מי שנתגרשה ספק גירושין ומתה אין הבעל יורשה והיינו אפי' להרא"ש וכדמסיים מור"ם. אבל כ"ז שלא נתגרשה אע"פ שנתן עיניו וכו' והיינו סברת הרא"ש. ולאפוקי מרשב"ם ז"ל. וע"ע שם בב"ש סק"ך. דזה נלמד מדין קטנה שנשאת דאין יורש אותה משום דמספקא לן שמא לא ניחא ליה לאבוה. ע"ש. ועוד נר' דאפי' יתברר בודאי שלא קבלה הגט אין הבעל יורש. וזה ממ"ש מור"ם עוד שם המורד על אשתו או מדירה ואינו נוהג עמה מנהג אישות. י"א דאם מתה אינו יורשה ע"ך. ונר' דהיינו אפי' להרא"ש. דע"כ ל"פ הרא"ש אלא כשהיא עמו בקטטה. ומתוך כך נתן עיניו לגרשה דדמייא למורדת. דכיון דלא נתן עיניו לגרש אלא מחמת שהיא מרגלת עמו בקטטה לא איבד זכותו בשביל כך. וכמ"ש הרב"י ע"ד הטור שאין ראיה מדברי הרמב"ם להרא"ש ע"ש. אבל בכגון זה שהוא מורד מעצמו או מדירה ואינו נוהג עמה מנהג אישות בדין הוא שיאבד זכותו. ובזה ניחא מ"ש הרב"ש. ע"ש ושוב מצאתי שכ"כ מהריק"ש ז"ל וז"ל בעל המורד