שתי הלחם צח

האומר אם לא אפרענו מכאן ועד זמן פ' יהיה שלך דמה שהניחנו אחר אותו זמן לאכול פירות ומחלם הוא משום דהיה סבור דדינא הכי כיון דעבר אותו זמן אבל מי שדעתו למחול בלי שום סבה כוזבת אלא דהמחילה לא הוי באופן המועיל בהי דלהבא לא אמרינן דהוי מחילה מ"מ למאי דאכיל אמרינן מחילה בטעות הויא מחילה: ומיהו להרי"ף לא תלי אלא אי איכא איסורא הוא דאמרינן מחילה בטעות לא הוי מחילה משום דאנן סהדי דלא ניחא ליה למיעבד איסור' אבל אי ליכא איסורא אמרינן מחילה בטעו' הויא מחילה

וצא"ל שם בנ"י וז"ל שהרי דעתו למכור היה וזה נמי לקנות אלא שהענין וכו' ע"כ משמע דבעינן נמי דעת קונה להקנות ואמאי הא קי"ל זכין לאדם שלא בפניו וצ"ע במוהרי"טז לי"ד סו סי"מ תשוב' מוהרי"ב ז"ל

ועוד צא"ל כמ"ש לעיל אי מצינא לפרושי דברי הרי"ף כפי מה דמשמע דברי רש"י דהיינו דאנן הוא דלא שבקינן ליה ומפקינן מיניה משום דמחזי כריבית קצוצה ואפי' דידעינן ביה דניחא ליה למיעבד איסורא כיון דמחזי כריבית קצוצה יוצאה בדיינין

כללא דמלתא לפי מאי דכתיבנא דאפילו כי אמרינן מחילה בטעות הויא מחילה לדעת הרי"ף או לדעת הנ"י למר כדאית ליה ולמר כדאי' ליה היינו דוקא למאי דכבר אכל וכן נמי היו מטלטלין או מעות וכבר הם ביד הנמח' אבל לאכו' מכאן ולהבא או לגבו' מהמוחל לא ואי הוה כהאי גוונא דלא אמרי' מחילה בטעו' הויא מחילה אלא דלא הויא מחילה פשיטא דאפי' מאי דאכל מפקינן מיניה

ועל דא"ש אי שתיקה כהודא' במחילה או לאו צל"ע בהרמב"ם ז"ל דיש מקומות דמשמע דשתיקה הויא מחילה ויש מוקמות דמשמע דשתיקה לאו מחילה היא ואיכא הכי ואיכא הכי' עיין בשו"ת בני אהרן ס' מ' וק"נ ומוהריב"ל ח"א כלל ה' סימ' ל"ט שכתב בלשון הרמב"ם ז"ל מפ"ה דה' שלוחין ושותפין ז"ל יראה מתוך דברי הרב דשתיקה לאו כהודאה דדוקא קנין הוא דלא בעי אבל דברים מיהו בעי ושתיקה לא הויא כהודאה עי"ש

ומש"ע ע"ד המלוה על המשכון וכו' עיין בח"המ סימן ע"ב סוף ס"ב תראה מבואר שהמלוה לחבירו על המשכון יותר ממה ששוה המשכון חייב הלוה לפרוע כל חובו והוא פשוט שם בכל הסי' ההוא שאין המלוה מלוה על המשכון כדי שישאר בידו שבשום אופן אינו נשאר בידו פרוע ואין זה כמנהג המלוה לנכרים והוצרכתי לכתוב זה בעבור המתעקש שראיתי שנתעקש כמנהגו וצריך לעיין בפוסקים שנמצא דכן ברור וק"ל

שאלת עוד בדין תפיסה בדבר מסויים שלעת כזא היא ביד שמעון אך נוד' בבירור שהוא של ראובן הדין פשוט דאינו יכול לוי לתופסו בשבי' חובו של שמעון אפי' שלחו שמעון לידו של לוי כיון דאותו דבר מסויים איתיה בעיניה אבל אם נמכ' אותו החפץ או אותה סחורה ונעשי' דמים אעפ"י שאנו יודעים בבירור שאותן הדמים הם של אותו החפץ המסויים שהיה של ראובן יכול לוי לתופסם בעד חוב שמעון דהוה ליה שמעון לוה מראובן אותן הדמים משא"כ אם החפץ קיים דאזי הוי פקדון ואין הפקדון משועבד לבעלי חובות עיין מוהר"י אדרבי ז"ל סי' של"ח וקנ"ז ומוהרשד"ם ז"ל בח"המ ק"מ ור"י ומהריב"ל ח"א צ"ח ובני אהרן מ"ח

עוד שאלת ראובן שקבל קצת סחורה ומטלטלין משמעון בחזקת שהן שלו גם בזה הדין