שתי הלחם צא

אח' ואקוד ואשתחוה לאדוני כד אהו' לנצח המנ"יח ז"ל: שאלה לד

שאלה ראובן ושמעון בני לאה היו וראובן היה חייב לאמו סך מאתיים אדומים ובשעת מיתתו צוה בצוואת ש"מ בפני עדים ואמר תנו לאמי המאתיים אדומים שאני חייב לה לפי שלקחתי' בהלואה מחשבון כתובתה וגם תנו לה נכסיה שהיו בידי בתורת פקדון והן עתה ביד לוי חמי ואחר גמר צוואתו מת והניח אחריו יתומים קטנים מדו"ה שנים ובאת האשה לאה בפני ב"ד ועשתה קבלת עדות מצוואת בנה קודם שב"ד היו ממנים אפטרופוס על היתומים ומתה גם היא והנה עתה בא שמעון לתבוע מאפטרופוס היתומים חלקו בירושת אמו באותה צוואה אשר צוה ראובן אחיו לפני מותו. והאפוטרופס היתומים השיב שאין הדין מחייב אותו לעמוד בדין עד אשר יגדלו הנערים כמ"ש הטור שבעדי צואה אין מקבלין עדות אפילו בפני האפוטרופס ושמעון טוען שהדין מחייב אותו כמ"ש הרמב"ם ז"ל ושאר הפוסקי' ככתוב ברבינו ירוחם ז"ל וז"ל ומעשים בכל יום שגובין אפילו מיתומים קטנים ועליו יש לסמוך מאחר שהוא אחרון לכן יורנו דעתו הרמ' הלכה למעש' כדברי מי יש לנו לדון ושכ"מה

תשובה שאלת חכם חצי תירוץ ולעניות דעתי הדין פשוט אצלי ואצל כל הבקי בהוראות שזכה שמעון בטענתו וכאשר יצא מפיו כן יש לדון כי דבריו מיוסדים על הדין ועל האמת ואין כאן מחלוקת פוסקים כי מ"ש הטור בחה"מ סי' ק"י על ש"מ שאמר תנו מנה או שדה לפלוני וכו' ודוקא שצוה בשטר שכתב בכתב ידו תנו מנה לפלוני וכו' אבל אם צוה בעדים אין זקקין שאין מקבלין עדו' שלא בפני בעל דין וקטן כשלא בפניו דמי וכו' עכ"ל עי"ש אין לדון מלשונו זה דבשום צד ובשום דבר אין מקבלין עדות במקו' דאיכא יתומי' קטנים דבאמת יש הפרש בין הודה שלא פרע"מה שכבר חייב מקודם לכן למי שמצוה מחדש לתת מנכסיו לפלוני ולכן שורת הדין נותנת שבכל דבר עדות שאנו מחייבין בו את המת מחדש אין מקבלין אותו לאחר מותו כי אם עד אחר אשר יגדלו הנערים משום דבאים עתה עם עדות זה לחוב ליתומי' ואין חבין לאדם שלא בפניו ואין הפרש בזה בין שיהיו עדי מקח וממכר או עדי מתנה או עדי מלוה על פה שבאי' אחר מותו להעיד על גוף המלוה או המקח או המתנה אבל הודאה על החוב או על פקדון שאין אנו באים לחייבו מחדש אלא שהוא היה חייב בו מקבלין עדות הודאתו אף שיהיו היתומים קטנים ולזה כתב הטור קודם לכן סתם ז"ל ואם שמתוה ומת בשמתא על שלא רצה לפרוע או שמת תוך הזמן או שהודה בעת פטירתו שלא פרע נפרעין אפי' מהקטנים ואם היה צריך גם שם שיהיה שטר וכתב ידו כמו באומר תנו מנה או שדה לפלוני וכו' היה לו לפרש בזה שהוא קודם והיה יותר חידוש בלי ספק והכי מוכח בפרק שום היתומים דאפי' מלוה ע"פ אם הודה החייב בחוליו שיש לפלוני חוב עליו. גובין אפי' מהקטנים וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"יב מה' מלוה ולוה וחילוק זה הוא בעיני חילוק נכון ואמיתי והרוצה לעמוד על אמיתותו ויושרו יעיין בלשון הרב המגיד בפרק הנזכר דכתב וז"ל בפסקא המתחלת נמצאת קרקע שאינה שלהם וכו' כבר נתבאר זה ויש שהקשו ואמרו היאך נזקקין בשום צד והא קיימא לן דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ודחקו עצמן בזה והעיקר דבכי האי גוונא או שצוה מורישו או שאינו בחזקתו אלא בגזל מקבלין ולא אמרו אין מקבלין אלא במה