שתי הלחם פח

להכחישו בודאי שלא היה נאמן ואפי' שטר גמור אם באו עדים ואמרו בפנינו עשו חשבון פ"ופ ועל אותו החשבון כתבו השטר בודאי נאמנים והוא הדבר שכתב הרשב"א ז"ל בזאת התשובה ומה קשר ושייכות יש לה עם נדון דידן שאלו העדי' אין אומרים שבעת שנכתוב השובר היו סבורים שנכתוב ביושרו ושלא נשאר על ראובן כלום ושוב ראו שנפל טעות ביניהם אלא שכשכתבו השובר היה אדעתא שנשאר עדיין על ראובן סך מה על זה ועל כיוצא בזה אמרינן דעידי שקר הם כמו שכתבנו שאם לא נכנסו המחי' במכיר' הוה ליה לכתוב בשטר בפירוש

עוד שבתי וראה להליץ בעד יתמי ראובן ולומר שראוי שנדחק עצמינו בדוחק גדול כדי שלא יסתר עדות השובר ועדות אלו העדים המעדים שעדיין נשאר חייב ואמר שהיא עדות שקר מדלא כתבו בשובר פרע פ' סך פ' ועדיין נשאר עליו סך פ' שאולי נאבד מן המלוה השטר שאם היה מצוי לא היו כותבין שובר ומפני חשש השטר עשה השובר סתם לכלול כל מה שהיה כתוב בשטר ונשאר עתה שארית החוב מלוה ע"פ וכיון שכן מלוה ע"פ אינה ניגבית לא מן היורשין ולא מן הלקוחות דהשטר הראשון כיון שנכתוב עליו שובר אין גובין ממנה כלום מכח השטר אלא מכח זה העדות וזה העדות הוא מלוה ע"פ ואנן טענינן ליורשין כל מאי דהוה אבוהן מצי למיטען וכן כתב הריב"ש הביאו רבינו בסי' למ"ד בחה"מ ועל כרחין מוכרחין אנו לומר כן כדי שלא נומר שהם מכחישין זה את זה כדתנן בפ' היו בודקין אחד אומר בשנים בחודש וא' אומר בשלשה עדותן קיימת שזה ידע בעיבורו של חדש וזה לא ידע וכיון שאין אחד מהן מכחיש עדות דש"ח המעיד על דברים אלו שנעשו ע"פ וכו' ומה שאמרו שכל תנאי שהיה ע"פ כתבו חתמו אין דיבורם זה מספיק להכחיש את העד כי הם חשבו שזה לא היה תנאי וכו' הרי לנו ברור שעש' הרב כמה טצדקי כדי להעמיד העדות ושלא לבטלו ולקראתו מוכחש מכ"ש בנדון שלנו שרגלים לדבר דכיון שנאבד השטר ועשו שובר עשו השובר על הכל ומה שהיה חייב באותה שעה נשאר ע"פ כמ"ש

עוד יש ראיה אחרת לזכות ממונו של ראובן ממ"ש הרא"ש כלל ס"ח ס"יד על יורשי ראובן שהוציאו שטר על שמעון ועד א' מעיד ששמע משמעון שאמר לראובן תן לי אותו שטר וא"ל לכשאמצאנו אתננו לך והעיד שא"ל ראובן סכום השטר ההוא והוא מכוון עם הסכום של השטר הזה שהוציאו יורשיו כיון שמעיד עד א' על שטר זה שהוא פרוע לא היה המלוה יכול לפורעו אלא בשבועה וכיון שמת אינו מוריש שבועה לבניו וגם בעל חוב אינו גובה ממנו וקשה לי איך הביא הרב ז"ל זאת באמת כאלו איו עליה חולק ואנן חזינא להרב המגיד בפ"ד מהלכות מלוה ולוה שכתב אין דנין מדין זה לכל הדומה לו וכו' כתב בס' העטור דה"ה דעד אחד מעיד שהוא פרוע ומת שיורשיו נשבעין שבועת היורשים ונוטלין דהבו דלא להוסיף עלה וכן נראה שהיא סברת רבינו ממ"ש דאין דנין מדין זה לכל היוצא בו הרי שפגם את שטרו גובה מן היורשין בשבועה ממה שכתב הכי נראה שהוא מביא ראיה מפוגם את שטרו לכיוצא בו דהיינו עד אחד שמעיד ששטר זה פרוע שהמלוה גובה מן היתומים בשבועה ולא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו

הכלל העולה מדברינו דלא מבעיא שיתמי ראובן אינם חייבים ליתן כלום אלא דכופין את שמעון לקרוע את השטר מפני שהעדים שמעידים שעדיין נשאר חלוקה א לגבות עידי שקר הם ומפיהם נלמוד שהם מודים בשובר רק שעדיין נשאר ע"פ והוא דומי' דההיא דהרא"ש