שתי הלחם סז

לומר שכיון שלא נעשה התנאי כהלכתו דכיון שהוא ענין מחילה אע"פי שלא היה אומר מעכשיו הוה סגי וכ"ש וק"ו שכתוב בו מעכשיו ולפי שראיתי להא' מגדולי המורי' ה"י שעשה סניף וסמך על אותם דס"ל דאפי' מעכשיו לא מהני. שלא להצריך התנאי כהלכתו אמינא אדרבה ניזיל בתר אפכא לאידך סברה שהיא מקויימת ומאושרת מכמה רבוותא שלא אמרו משפטי התנאי אנא בענין קדושין לחומרא ואנן ניקום ונתפוס קולא דקולא לומר דאפי' בדיני ממונות ואפי' דאמר מעכשיו יהיה התנאי בטל והשבועה אזלה לה לפע"ד אין די בזה כדי להקל בשבועה החמורה

ואם באנו לבקש היתרות יש לנו שר וגדול בישראל גדול שמו ה"ה מוהר"דבז ז"ל לסמוך עליו דהרי כתב בסי' א' ראובן נשבע לאשתו שלא ישא א"א בחייה אם שהתה י"ש ולא ילדה ואינה רוצה לתת לו רשות וכו' וכן הדין במי ששהה עמה י"ש ולא ילדה ואנן סהדי דע"מ מ כן לא נסבא לה וכו'. הכלל אם נשבע שלא לישא אשה הראויה לבנים אין שבועתו כלום ואם אמר שלא לישא שום אשה חלה השבועה בכולל ואם פייסה ולא נתפייסה אנוס הוא ומתירין לו לישא א"א וכו' עי"ש ובאמת כשחזרתי על תשובה זו נתקשתי בדבריו שכתב אנוס הוא. שמאחר שהשבועה היתה להנאת חבירו שהרי מאחר שהיה להנאת חבירו הגם שהוא אנוס חלה השבועה דהרי אין לך אנוס יותר ממרע"ה ועכ"ז הוצרך לילך אצל יתרו להתיר לו שבועתו ותרצתי לעצמי דאפשר דהתם משום חילול ה' הוא דעבד כמ"ש הריב"ש בסי' קפ"ו,. בחזקיהו שמה שנעשה הוא משום ח"ה אבל הא קשיא שאין זה אונס כיון דהוה ליה למיסק אדעתיה שמא לא תלד ולא התנה עליה אלא אדרבה התנה להפך שלא ישא עליה כל ימי חייה ולא פי' אם תשהה ומעולם לא שמענו ולא ראינו מי שהתיר לישא על אשתו בתוך הזמן שקצב עמה בלי רשותה ורצונה תו איכא למידה בדברי ה"ה מוהרדב"ז ז"ל שאם היה כתוב שנשבע שלא ישא עליה אשה הראויה לבנים שלא חלה השבועה ואמאי לא תחול בכולל מגו דחיילה אשאר תנאים הכתובים בכתובה חיילה גם על זה אע"פי שנשבע לבטל את המצוה כנודע ואפשר לתרץ במ"ש הריב"ש סי' רצ"א דכשהם שני עניינים הם שני שבועות וכיון שכן לא אמרינן הכא מגו דחלה על שאר התנאים חלה על זה דלא אמרו מגו דחייל על ההיתר חייל על האיסור אלא בשבועה אחת אבל לא בשתי שבועות וצ"ע שהוא ז"ל כתב בסי' שצ"ה שמאחר שיש תנאים אחרים מגו דחלה השבועה על תנאים אחרים חלה על הך שלא ישא עליה אשר על כן צריך לדחוק ולומר לסברת הריב"ש שאפי' שהן נקראים שתי שבועות לחומרא נאמר ג"כ שהיא שבועה אחת לחומרא ויהיה שבועה חלה על שבועה וה"ה ה מוהרח"ש הביא תשובה זו לבד בסי' מ"ז כיון שכן חזרה הקושיא לה"ה מוהרדב"ז ז"ל ועוד נתקשתי עמ"ש ואם פייסה ולא נתפייסה אנוס הוא שהרי כתב הטור בסי' קי"ח כתב הרא"ש ששאלת אלמנה שהיתה אמודא בנכסים מפני זה נתן שמעון עיניו בה ונשבע שלא ישא א"א וקודם שנשאת פסקה מלדת וזה ידע שמעון ואחר שנשאה ידע שלא היה לה ממון ורוצה לגרשה בטענה שרוצה לקיים מפ"ו אין טענתו טענה להתיר שבועתו שלא מדעתה וכו' עי"ש הרי שלא מצא הרא"ש ז"ל היתר אלא א"כ נתרצת הן אמת דיכולין אנו להליץ בעד ה"ה מוהרדב"ז ז"ל דלא דמי לההיא דהרא"ש דהתם נחית אדעתא שאם לא היתה ראויה לילד ועתה לא חזר בו משום פ"ו אלא שמעיקרא חשב שהיה לה ממון ועתה שידע שאין לה ממון חזר בו לכך חיישינן לדבריו אמנם בנדון של ה"ה הרדב"ז שלא גילה