שתי הלחם סה

והלך הזמן הקבוע והיא לא היתה הלך לישא אשה כפי רצונו שלא מרצונה מחמת כי לא נתפייסה ואומר שכבר ב"ד ש"ג התירו לו מחמת שעבר זמנו והיא טוענת שכיון שהאשה שרוצה ליקח היתה שלא ברצון נפשה כל מה שאמרה בפני עדים הרי הוא בטל והוא אינו נאמן לומר שהתירו לו יורינו המורה לצדקה הדין עם מי

תשובה הנה באשר שיש דברים שאינן צריכין תנאי כפול ולא שאר משפטי התנאים דלפעמים בגילוי בעלמא סגי וכמ"ש ה"ה פי"א מה' מכירה על ההיא דהמוכר קרקעותיו אדעתא למיסק לא"י מן הראוי היה לכתוב השואל הדברים שאמרה האשה בלשונה וכמו שאמרתן היא ולא להעתיקן בלשון הקדש כי ידוע הוא שהמעתיק מלשון ללשון בנקל יכול להפך המשמעות אם לא שיהיה בקי בשתי הלשונות ושידקדק בשעת ההעתקה ואחד היה בדורו של הרמב"ם ז"ל שסמך ידיו עליו היותו חכם ובקי במלאכה זו ושירד לסוף דעתו בהעתקת המורה כנודע מה גם דהכא בנ"ד. מסתפק אני בענין המחילה שהאשה מוחלת כתובתה אם ימתין לה הזמן שקצבו ביניהם דלהיות המעשה חזק שהבעל הוא מוחזק בכתובתה אין צריך לחזק התנאי כ"כ ולעשות ככל משפטי התנאים שהרי כתב ה"ה דטעמא דהאומר מעכשיו אין צריך תנאי כפול משום דכיון דהמעשה נעשה חזק ואמיץ חל התנאי כפי מה שיהי' אבל כשלא נעשה המעשה שתחול מעכשיו לרפוי המעשה צריך להחזיק התנאי וכפי טעם זה של ה"ה בנ"ד שהמעשה הוא חזק ואמיץ שהבעל מוחזק ותפוס מעכשיו שיהיה התנאי יחול אע"פי שלא הוכפל וראי לדבר ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' הנז"ל דבכל מידי של מחילה אין בו אסמכתא כגון ערבוני מחול לך ובודאי דרבינו אזיל לטעמיה דבכל מידי שאומר מעכשיו אין בו אסמכתא ובמחילה כיון שהוא מוחזק אין לך מעכשיו יותר מזה וזה לשון הר"ן הביאו רבינו הב"י בחה"מ סי' ר"ז סקי"ד כתב הר"ן בהזהב דאיכא למידק על דברי הרמב"ם מהלוהו על שדהו ואוקמינא בשמעתין הא לאו הכי לא אלמא אעפ"י שהקרקע ביד המלוה צריך מעכשיו וכתב עליו רבינו ז"ל דלאו קושיא דדלמא שהלוה אוכל פירות ועוד דקרקע שאני דקרקע בחזקת בעליה עומדת למדכו מזה דלהרמב"ם מחילה הוייא כאלו אמר מעכשיו ורבינו הב"י כתב דכהרמב"ם ז"ל נקטינן, ויכולין אנו לומר דלכל הפוסקים לא יחלוקו על הרמב"ם ז"ל אלא בענין משכון דנאמר דבחזקת בעליו קאי ואין למוחזק בו אלא ממון לא גוף המשכון וכיון דלחזרה קאי הוה ליה כאלו החזירו וכמ"ש רבותינו בעלי התוס' ז"ל בפרק יש נוחלין דף ס"ה אבל בחוב שהוא מוחזק כבר הלוה. כולי עלמא מודו דמחילה הוי כמעכשיו זולת הר"ן שראיתי שהקשה על הרמב"ם מההיא דמי שפרע מקצת חובו. ובודאי ששם נאמר על ענין מחילה ואעפ"כ ס"ל להר"ן שלא קנה וגדולה מזו כתב רבינו ירוחם ולפי דברי הרמב"ם כמו כן המוכר בית על תנאי והחזיק בבית אם קיים התנאי קנה וכן הסכימו כל הפוסקי' כהרמב"ם עכ"ל הרי זכינו לדין דמחילה הויא כמעכשיו לענין אסמכתא וה"ה דאין צריך שיהיה בה משפטי התנאי' ואפי' הר"ן דפליג על הרמב"ם אפשר דה"מ לענין אסמכתא הוא דסבירא ליה שצריך מעכשיו אבל בנ"ד אפשר שיודה הר"ן שאין צריך שיאמר מעכשיו ולא שיעשה כל משפטי התנאים

ואל תשיבני דשאני ההיא דערבונך מחול דאמרינן דקנה. משום דאדעתא דהני נחית כשנתן הערבון אבל בנ"ד שלא בא החוב ליד הבעל אדעתא דהכי לא קנה הגם שקיים התנאי' כיון שלא באו המעו' מעיקרא