שתי הלחם נז

להכריח לכל שיבואו בעירם הגם שלא הסכימו עמהם כך מתחלה אבל כד מעיינינן נ"ל דבנ"ד זכו הבאים מחוץ להסתח' מכמה טעמי חדא שכל מה שכתבו רש"י והרשב"א א וסיעתם ביפוי כח רוב הצבור הוא דוקא לבני עירם ולא לבאים להסתחר ממדינות אחרות דיש חילוק גדול בין בני עירם לאורחים הבאים דהרי הרשב"א ז"ל דסבירא ליה כרש"י וסייעתו ז"ל שרוב הצבור יכולי' לתקן מחדש כתב בסי' תשס"ח וז"ל אין הקהל יכולים להתנות על מי שבא לדור כאן וממונו בעיר אחרת שיפרע עמהם כל שהוא אינו מתרצה בדבר הזה דה"ל מתנין על הגזל הרי לך מבואר כי כל תנאי חדש שיעשו נגד האורחים נקרא גזל וכ"ש ביום השוק כי דין פשוט בהרמב"ם ובכל הפוסקי' כי אין יכולי' לעכב עליהם כלל דה"ל ל מתנין על הגזל ועוד כי כתוב בהרשב"א בטור בהריב"ש במוהר"י איסרלן ובכל הפוסקי' דכלל גדול בדיני המס ללכת אחרי המנהג ולא ראיתי שום דין ומנהג להטיל גבילא על הבאים ביריד גם פה ק"ק וירוכה האורחים הבאים להסתחר פורעים גבי"לא דווקא בשאר ימות השנה אבל הבאים בימי היריד כי יש יש ב"ירידי' בשנה ט"ו ו ימי' לאחת ומעולם לא פרעו ולא יפרעו ולא עלתה ולא יעלה בדעת הק"ק הזה להטיל מס עליהם כי הוא נגד הדין והמנהג וק"ו בנדון זה שאדוני הארץ קראו דרור לכל הבאים ליריד כי הוברר הדבר מעיקר' דאין להם כח להטיל גביל"א עליה' וא"כ אין כח בהסכמת והסכמתם איננה הסכמה והחרם הוא כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש

ואם לחשך אדם לומר שהותר להם להשתדל להשיג הורמנא דמלכא להכביד על אחיהם ממה שכתבו הפוסקים כי יש כח לטובי העיר לסגור דשא באפי דאורחי על ידי השר או על ידי שום מונע זהו דווקא כשהבא בא לזכות שלא אבל ההולכים ביריד באים לזכות בדין בדין וגם המלך אין לו רשות להסגיר דשא באפייהו בעת ההיא בהיות כי קרא דרור לכל העולם ואין לו שום כח להטיל גביל"א ואם הטיל המלך הגביל"א לעצמו נקרא גזלן כי כן כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות גזילה מלך שהשים מס על בני העיר או על כל איש ואיש דבר קצוב משנה לשנה אינו גזל וכו' וכל שיקח מזה בלבד שלא כדת הידועה לכל אלא חמס את זה ע"ש וכו' וכ"כ הטור ח"מ סי' שס"ט וכל שיקח מזה שלא כדת הידועה ה"ז גזל וכו' ע"ש הרי לך שאם המלך יקח גביל"א שלא כדת הידועה נקרא גזלן כ"ש היהודי' שהמשתדלי' להשיג הורמנא דמלכא שלא כדת שנקראי' גזלנים ותקנתם איננה תקנה והסכמתם לאו הסכמה וחרם לא חל על גזילה כזאת כ"ז כתבתי ע"פ השאלה הערוכה לפני ולהפצר' הרב הנ"ל ולפע"ד הוא דבר פשוט ומוסכם

כ"ד הצעיר מנשה בן חרב הבקי כמוהר"ר יעקב חפץ זצ"ל

וכאשר מצד ענותנותם שלחו אלי לקיים דבריהם כתבתי זה לשוני כמו שנדפס בדף בפני עצמו באותו פרק באותו זמן

הן אמת וצדק דידענא טובא דאנו מותרין ועומדי' מכת רבותינו הפוסקים בעלי ההוראה שלא להשיב על טענת ממון לאחד מן הצדדים אם לא בהיות טענותיהם סדורות מהשני חלקים ורמוז בתורה בקרא דכתיב שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק עם כל זה אומר אני מעשי למלכי רבנן דשניא האי מילתא דקיומה באה אלינו צרורה וחתומה מבי דינא רבא. בתרי מנו תלתא דאיתנו בההיא מדינתא. היושבים על כסא ההוראה שני שרי צבאות ישראל ועם היות כי האדם הראשון יהודה אשר עלה תחלה לא זכינו לאור פניו בשגם אותו ראינו בפסקיו וכתביו אשר האיר את העולם בכבו'