שתי הלחם ה

וינועו כשיכור יחוייבו בהודאה ואי לאו לא דהרי עיקר חיוב ההודאה תלאה הכתוב על מה שהנחם אל מחוז חפצם וכל הקודם למקרא זה אינו אלא סיפור נפלאות ה' כי יורדי הים המה ראו מעשי ה' וכמ"ש דרובן של ספנין חסידים אך לא נאמר דדוק' היכא דאירע להם כל הכתוב יהיו נותנין הודאה לפי שכל זמן שבאמת נתינת טעם ההודאה לא בא אחר קרא דיודו ליכא לפטורי יתיה אבל בהולכי מדברות דחייב להם ההודאה תחלה ואח"כ פי' לן קרא טעם להודאה באומרו יודו וגו"כי השביע נ"ש ונ"ר מ"ט יש מקו' לומר דלא מיחייב בהודא' אלא אם יבואו לידי מדה זו דהיינו שבאו לידי רעבון וצמאון לכך בעל המאחר הקדים חלוקת יורדי הים להיות כי היא המכרחת ותכריח לחלוקת הולכי מדברות כי הכתו' כללם אח"כ דמשמע שכולם דין אחד להם וכשם שביורדי הים בהגעת למחוז חפצם תלוי ההודאה כך הדין נמי בהולכי מדברות וקרא לאו קא דייק כי יורדי הים והולכי מדברות הם תחת סוג אחד

ומהאי טעמא נמי הקדים חלוקת חולה ונתרפא למי שהיה חבוש כי בחלוק' חבוש כתיב יודו וגו' כי שבר דלתו' נחושת ובריחי ברזל גדע דמשמע דדוקא אם נעשה לו גם כזה ששבר ד"נ וגו' כי האי גוונא מיחייב בהודאה אבל בגוונא אחרינא דנכנס ויצא הוה אמינא דלא מיחייב לזה הקדים חלוקת חולה ונתרפא שהוא בסוג החבוש שגם הוא חבוש בבית אשר לא יוכל לצאת ולבוא והנה בחולה מצינו דכתיב ישלח דברו וירפאם וגו' יודו לה' חסדו ולא קאמר שום טעמא בתר ההודאה דמשמע סמוך לרפואה צריך להודות ואע"ג דהקדי בקרא כל אוכל תתעב נפשם וגו לאו משו' הכי נאמר דצריך שני תנאים אלו שכל את"נ ויגיע עד שערי מות כדי שיחוייב ויתן הודאה על רפואתו ובאופן אחר לא חל עליו החיוב. דהרי סמיכות פסוק ההודאה לפסוק ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם משמע דעל דבר חולי וכל מין שחיתה דנתרפא ונמלט חייב להודות כמ"ד יודו לה' חסדו דהא לא כתיב יודו וגו' כי כל אוכל יתעב נפשם וכי הגיע עד שערי מות א"כ משמע דלאו דוקא אלא שהכתוב מודיע לנו מקרה החולה דכיון שמוטל על ערש דוי זה דרכו ומעותד לכך הוא להיות מתעב כל מין מאכל ולהגיע לשערי מות והי"ת ברוב רחמיו וחסדיו ישלח דברו וירפאם שלא יבא אליו כל הצרות הללו א"כ מטעם זה הקדים בעל המאמר חלוקת חולה ונתרפא לחבוש ויצא כי חלוקת חולה תוכיח על חלוקת החבוש דאע"ג דלא נעשה לו הנס דכתיב בקרא כי שבר דלתות נחושת וגו' ואפילו הכי מחייב אוף הכא במה שהיה חבוש ונכנס בבית האסורין היה ראוי שיעשה לו ה' נסים הללו שנזכרו בכתובים רק שהי"ת הקדים לו רפואה למכתו והוציאו מהר מבית הסוהר

ולפיכך רש"י ז"ל בלשונו לשון הזהב רצה להודיענו דטעם שכללם בעל המאמר ואמר ארבעה צריכין להודות היינו כדי להורות לנו דכיון שיוצאין מן הסכנה אע"פ דלא יארע להם כל הפרטים שהוזכרו במזמור חייבין להודות כל זמן שיצאו משער המסוכן דנכנסו בו ואינו מוכרח דיארע להם כל הנסים אשר באו בכתובים ולזה כללם כולם כאחד לפי דכבר הוכחנו דהשתי חלוקות מהנה הן מכריעו לשתים אחרות דאע"ג דנכתב בהו טעמא בתר ההודא' אפ"ה לא דייקו קראי בפרט דהכוונה היא במזמור זה להשמיענו דכל מי שיבא לידי חלוקה אחת מהנה שהלך לדרך או שחלה או שנחבש או שירד לים הרי כל אחד מאלו מעותד לעבור עליו כל הדברים שנזכרו בכתובים ומכל שכן וק"ו ואם לא הגיע לידי כך דצריכין להודות ביותר דהקב"ה ברחמיו לא רצה להגיעו לשפל