שתי הלחם מח

יכולין לחזור בהם וגם לסיבה הנזכ' לא הבאתי דברי שאר הפוסקים המדברים בענין המחלוקת של ר' יאשיה ור' יונתן ודי בזה הואיל והדבר פשוט דבדינא ובדיינא כייפינן להו דאינם יכולים לבטל השותפות וצא"ל במו" הרי בי רב סי' ד' והי"ת יאיר עינינו במאור תורתו להוציא את הדין לאמתו. נאם המני"ח ברכה ושמ"ח בחלקו: שאלה יח

כתב הרמב"ם בפ"י מה' סנהדרין אמרו חכמים שאפי' וכו' כתב רבינו בכ"מ ז"ל דמה שכתב רבינו אמרו חכמים היינו לפי שכל דבר שאינו מפורש בהדיא קרי ליה רבינו חכמים ואני בעניי לא ראיתי בלשון רבינו אלא מדברי סופרים כמ"ש ש בקדושי כסף ומדברי סופרים אמנם כל מקום שכתב רבינו חכמים אינו אלא דברי חכמים וחידותם ואין להם עיקר מן התורה

וצל"ע כמ"ש רבינו הנ'מ ז"ל בפ"ב מה' אבל עמ"ש הרמב"ם ז"ל ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה דמבואר מדבריו, שרבינו ז"ל אינו מחלק כלל בין אומרו מד"ס לאומרו מדבריהם ובאשר ראיתי ברמזים אשר לה"ה בעל כנסת הגדולה ז"ל סוף חלק אורח חיים שכתב בשם מוהרדב"ז ח"ב סי' ס"ג ועל הלכה זו ז"ל ומה שאמר שיתאבל האיש על אשתו הוא דרבנן אבל מה שאמר ואינו מטמא לה אלא מד"ס הוי דאורייתא דומיא דקדושי כסף שכתב רבינו בתחלת ה' אישות דהוי מד"ס והם מן התורה עכ"ל עי"ש לכן חזרתי על הלקט אשר לי בכללים הנצרכים לדעת הרמב"ם ז"ל מצאתי כתוב דע כי הבדל יש בין אומרו מד"ס לאומרו מדבריהם כי כשיאמר מד"ס כוונתו לומר שהדבר ההוא לא בא בפירוש התורה אלא ממדרש אבל עכ"ז דינו מדין התורה אבל כשיאמר מדבריה הכוונה בו לומר שאין לו דין תורה וביאור כלל זה שלמדתי הכי פי' לפענ"ד דפעמים יאמר לישנא דמד"ס על מה שדינו דין תורה ופעמים על מה שהוא מדבריהם ממש אמנם כשיאמר מדבריהם אין פי' כי אם על של דבריהם ממש. ואי אפשר לומר דבכל מקום שאומר הרמב"ם ז"ל מד"ס הוי פי' הכי דא"כ תקשי ליה מההוא הילכתא דקא פסיק ותני בפ"ד מה' אישות פסולי עדות של ד"ס ואפ"ה הוי פי' מדבריהם ממש ומה שפרשתי בו מוכח ודאי מהלכתא אחריתי דכתב בספ"ט מה' טומאת מת ה"ה דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן וכו' עד אין להם אלא מד"ס עי"ש ובמ"ש רבינו בכ"מ ז"ל ולהיות שמכלל זה נפקא לן מיניה כמה הילכתא רבוותא עמיקתא ומסתרתא וענפיו מתפשטים צריך להתיישב בו וכעת אין הפנאי מספיק

שאלה יט

הרמב"ם כתב בפ' מה' סנהדרין שנים שאמרו טעם אחד אפי' משני מקראות אינם נמנין אלא כא' ולפום ריהטא מילת אפי' דקאמר קשה היא דיותר הסברא נותנת שלא למנות כשהם משני מקראות שכך אמרו בגמ' אין שני מקראות אומרים טעם אחד אבל מקרא אחד יוצא לכמה טעמים ולכאורה נ"ל דכך היא כוונת רבינו שאם אמרו שנים משני טעמים מפסוק אחד נמנים לשנים כמ"ש בגמ' דמקרא א' יוצא לכמה טעמים אבל אם אמרו שנים מטעם א' מפסוק א' אינם נמנים אלא כא' מאחר ששניהם אינם אלא מטעם אחד נמנים כא' ואפי' שאומרים משני פסוקים דס"ד שיהיו נמנים לשנים הואיל ולכל א' יש פסוק לעצמו קמ"ל דאינם נמנים אלא בא' מפני שהאחד