שתי הלחם מא

אי נמי על הסתם כיון שזה אינו זוכר כשיטענו המלוה מנה לי בידך אומר להד"ם כיון שהחששה הוא מחמת שכחה א"כ כשיביא זה עדים שהלווהו שוב אינו נאמן עוד לומר לויתי ופרעתי דכבר הוחזק כפרן דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אמנם כפי זה נשאר לנו דקדוק שעמדנו בו זה זה ימים דבגמ' משמע דיש יותר לחוש ולהחמיר שלא להלות לת"ח שלא בעדים משום דטריד בגירסיה משא"כ בע"ה. ולכן אמר בגמ' כ"ש מר דטריד בגירסא ומצינו להרמב"ם ז"ל דקאמר אסור להלוות מעותיו ב"ע ואפי' לת"ח דמשמע דיש יותר לאסור בע' ועלה בדעתי לומ' דלפני עור היינו חשדא דרשע שעי"ז עולה רוחו לכפור אפי' שהוא זוכר בזה הצד ודאי יש לחוש בע"ה ולא בת"ח שאינו חשוד לגזול לחבירו ולזה דייק הרמב"ם בלישניה ואפי' ת"ח דלית ביה חששא דרשע אך והואיל דיש חששא דשכחה דטריד בגירסיה ויש הטעם אחר דגרם קללה לעצמו דהיינו שעולם רואין לזה תובע ולזה שהוא כופר לו ובפרט אם הנתבע ת"ח הכל מקללין את המלוה בכפליים לפי שהוא מוצי' דבה ומדבר עתק על הצדיק נמצא דבע"ה איכא רשע ושכחה ובת"ח איכא שכחה רבה לבד אך בגמ' שהיה מדבר עמו ושם לא היה טעות רשע אלא טעות שכחה א"ל דלחשש שכחה יותר יש לחוש בת"ח שישכח יותר ויגרום קללה לעצמו ולפי מ"ש דליכ' חששא דרשע כלל דאי הכי עוד היום כשיתבענו יאמר פרעתי להוציא עצמו מספק ולא יש אלא חששא דשכחה א"כ לעולם הת"ח הוא יותר שוכח וטריד בגירסיה ויפה אמרו בגמ' כ"ש מר וכו' אבל מה נדבר על הרמב"ם ז"ל שכתב ואפי' ת"ח ואולי שכוונתו דת"ח יחמיר על עצמו ובפרט אחר תקנת רב נחמן דאתקן שבועת היסת לכופר בכל א"כ הת"ח יחוש לעצמו ולא ירצה לישבע שחושש פן טריד בגירסיה ויש פנים שיפרע ומכ"ש דע"ה שבודאי ישבע כיון שאינו זוכר ויצא לנו תירוץ נאה ויאה דמ"ש בגמרא וכ"ש מר הוא קודם תקנת היסת ומ"ש ש הרמב"ם ז"ל הוא אחר תקנת שבועת היסת ודוק וזוכר אני דהרב בעל שי למורא כתב בזה עי"ש שאין הספר נמצא כעת בידי ולפי מה שכתבנו דיוחזק כפרן אפי' בע"ה די והבן: כ שאלה טו

מצאתי כתוב בספרי הקדש שנשתמשו בהם אנשי קדש מגדולי ישראל ז"ל הבאים בגלות מהתם להכא להמכר בעו"ה כממכרת עבד בהרמב"ם ז"ל פ"ב מה' תשובה הלכה תשיעית ל"ה אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל וכו' עד וזה שלא מחל הוא החוטא וכו' נכתב בצדו קשיא דיוקא אדיוקא דמהכא משמע שגם הגוזל לחבירו אע"פי שהחזיר את הגזילה צריך לרצותו ולבקש ממנו מחילה כנזכר, ואלו בה' חובל ומזיק בפ"ה הלכה תשיעי' כתב רבינו אינו דומה מזיק חבירו בגופו וכו' שהמזיק ממון חבירו כיון ששילם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו אבל החובל בחבירו וכו' עי"ש דנראה ברור דבמזיק במילי דממונא כשהשיב את הגזילה או ההיזק נתכפר לו ואינו צריך יותר לשאלת מחילה שלא נתבארה שם אלא בחובל ואלו הכא השוה הכל בחדא מחתא חובל ומזיק דעל הכל צ"ל מחילה וצריך לרצותו וכו' וי"ל דאיכא תרי גווני דמזיק אית מזיק בכוונה כגון גוזל או עושק או גונב וכיוצא את זה צריך השבה ושאלת מחילה על שציער את חבירו אבל כשהזיק את חבירו בלא כוונה כגון שיצא נצוץ אש מהיכלו ושרף גדושו של חבירו או בשן ורגל בהמתו שלא שמרה כראוי הגם שמחוייב לפרוע פרעות עכ"ז מכוון שפרע נתכפר לו מבלי שאלת מחיל' כי הוא לא כיוון לצער את חבירו אלא