שתי הלחם לט

יכול לתרץ שבכלל הימנה היינו בנה ובתה עבדה ושפחתה תירוץ כן מפני דלפי זה משתמע דאין היתר בעבדה ושפחתה ובנה ובתה וממעשה דר' משמע דבמל"ת נאמנת להכי תירצו הכי אבל עיקר הקושיא דלמה לעיל לא תירצו כן והיה ר"פ בשיטה אחת עם רב פפי ורב אשי דעבד ושפחה היינו נמי שפחתה דידה אלא שיאמר שמה שנאמנות היינו דוקא להיות מל"ת אלא ודאי אם כה יאמר נמצא דאין להקשות למה לא הזכיר הקטן דנאמן הקטן אפי' שאינו מל"ת בסברת הברייתא ולהכי לא נזכר במשנה עם עבדה וכו' דהקטן יש לו רבותא אחרת אבל עתה רצו ליישב שהמשנה מיירי בעבד ושפחה דידה ואינו במל"ת אלא במתכוונים להעיד וא"כ עתה תפול קושייתינו למה לא הזכירו קטן במשנ' להודיענו שאפילו קטן שהוא פחות מעבד ושפחה כמובן ממשנה דלקמן אפ"ה נאמנים וכ"ש עבד ושפחה אלא ודאי מאחר שאנו רואים שלא נזכר משמע דס"ל למתניתין דהקטן אינו נאמן אלא דוק' במל"ת ולכך לא הזכירו במשנה דבמשנה במתכווני להעיד קא מיירי ולזה פסק הרמב"ם ז"ל בזה לבד דין הקטן במשנ' הפך הברייתא פסק דכוותא ובאשר הדברי' שלא מצא חולק פסק כבריית' ולפיכ' הרא"ש הרא"ש נלו' עמו וזה נכון לפע"ד

וכ"ת סוף סוף גם עתה דאיירי במתכווני' להעיד למה לא הזכירו אביה ואמה וכו' דנאמנים לאו קושיא היא דבכלל אומרו חוץ מהימנה מובן דאביה ואמה נאמנים אבל אחרים אפי' קרובים כשרים דאי קרובים פסולים כ"ש היא ולא היה צריך לומר. ועוד שכ"ש הוא מעבד ושפחה שפסולים לכל שיש להם פסול הגוף כ"ש הקרובים שהם הפסולים לו דוקא ולאחרים כשרים אבל הקטן אינו במובן שיהיה נאמן כיון שהוא קטן ופסולו הוא מחמת שאין בו דעת מהיכא תיתי שיהא נאמן ומעבד ושפחה אין ראיה דאדרבה מצינו בעדות תחומין שהם נאמנים והקטן אינו נאמן אלא בגודלו וא"כ אם איתא דנאמן הו"ל הו"ל למיתניה ואע"פ דקאמר חוץ מהימנה לא מפיק זה הקטן דלעולם הקטן אינו נאמן מפני חסרון דעת שבו אינו ראוי לעדות ואמר חוץ מהימנה שהגדולים כולם נאמנים חוץ מהימנה אבל לקטן לא איירי אלא ודאי האמת היא דקטן אינו נאמן ולהני לא תני ליה במשנה ואינו נאמן אלא דוקא במל"ת ודוק כי נכון הוא לפע"ד: ושלום למר ולתורתו נאם אהו' לנצח המני' חז"ל: שאלה יב

שאלתני ז"ל במ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות זכייה הלכה י"ג מקבל מתנה שטען ואמ' זו שתחת ידי אינה מתנה בידי וכו' דבריו קיימים ונשבע על זה שבועת היסת ותחזור לבעליה עכ"ל וכתב עליו הראב"ד ז"ל ותחזור לבעליה א"א רעיון רוח ונשבע היסת עכ"ל וה"ה ז"ל הביאה כלשון הזה ולא פי' מה היא ההשגה אך תמה מה ענין שבועת היסת כאן ובדרך אפשר יישב וסופם הניחו בצ"ע ואם נאמר שלא היה בספרי הרמב"ם ונשבע היסת ה"ה ז"ל כשהעתיק לשון הרמב"ם ז"ל לשון זה וכו' עי"ש ש ע"כ שאלתך

ונ"ל דכוונ' הראב"ד ז"ל לומר דהרמב"ם ז"ל אמר שני דברים ישבע וכו' ותחזור לבעליה וע"ז תפס עליו עמ"ש ותחזור לבעליה דמשמע דדרך חוב' וחיוב אמרינן שיחזור לבעליה לזה אמר רעיון רוח ונשבע היסת כדי להודיענו דדוקא שבועת היסת משביעין לזה כדי שיפטור ממנו אבל לא מפני שבועתו של זה זה נתחייב לנותן שיקבלנה אם היא מזקת לו בזמנינו זה שפורעים יציאות כפלי כפליים מההכנסות ונתפס בעד כל הקרקעות שבעיר וכיוצא אלא היא הפקר וכמ"ש רבינו בש"ע סי' רמ"ה ס"י עי"ש ובשלמא בדין דלעיל שאמר והנותן אוכל