שתי הלחם לז

עלה דתנן נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו' דמפליג בין ת"ח לע"ה ומסקינן התם דדוקא לת"ח מהימנין ליה וכו' אע"ג דסתם חרם לא משמע הכי ולא אמרינן ביה לא שדי אינש מילי בכדי ועיין בהלכה זו דהעלה בפי' דהת"ח נאמן על עצמו הואיל ואינו מקיל בנדרים והואיל והוא נאמן בדיבורו מכ"ש שיהיה נאמן במה שנשבע לך בתפילין ועשה דין לעצמו בכל הפרטים כמו שאני רואה מתוך הדברים שכתבת לי אם היית יורד עמו לדין היה הב"ד יכול לחייבו יותר ממה שהוא חייב את עצמו ובכן מוטל עליך לחובה לעוזרו בכל מה דאפשר כי רואה אני שהתנהג בכל פרטיו כדין ת"ח כשר דבזמן הזה יש להחזיק טובה למי שהולך בדרך הישר ומראה חובה לעצמו בפרט בדררא דממונא: נאם אהובך אוהב אמת המני"ח ז"ל: שאלה יא להרב הגדול זקן שקנה חכמה מוהרי"ל שהיה אב"ד בק"ק רוטרדאם ש"ן

למאי דבדיק לן מר ראיתי אחרי רואי מ"ש הרב המגיד ז"ל בה' איסור ביאה פי"ח הלכה י"ז וי"ח בהא דהצריך הרמב"ם ז"ל דהקטן צריך שיהיה מל"ת ובקרוב שלא הצריך רבינו מסיח ל"ת כתב שהוא קצת תימ' דבריית' קמייתא לאו במסיח ל"ת היא דאפי' שפחה היתה נאמנת וכמ"ש וכו' עי"ש ואע"פי שה"ה ז"ל כתב שהוא קצת תימא עינינו הרואות להר"ן ז"ל בפ"ב דכתובות שהגדיל התימא כאשר באמת היא תמי' רבה וקשה להתפתח כאשר עיני המעיין תחזינה בסוגיא אשר לזאת אמרתי אל לבי דאפשר לומר שכיוון ה"ה ז"ל שאחר שהביא קושיא זו כתב ולי נראה דבנה ובתה אפי' גדולים לא מהימני אא"כ מל"ת ושאר קטנים אפי' אינן מל"ת נאמנין וכו' עי"ש

ויש. להבין מה קשר ושייכות יש לדבריו אלה עם הנז'. ובפרט דאח"כ חוזר למאי דקא מיירי שהוא בענין שאר קטנים וא"כ היל"ל תחלה ולכן נ"ל הפך דברי רבינו דשאר קטנים אפי' אינן מל"ת וא"כ היל"ל דבנה ובתה אפי גדולים וכו' ולזה עלה בדעתי לומר שהיה אפשר להגיה בספרי הרמב"ם ז"ל ולגרוס ובן קטן צריך שיהיה מל"ת לפי שהוא בנה והוא קטן תלמוד אותו לומר מה שהיא רוצה משא"כ כשהוא מל"ת דניכרים דברי אמת אבל אה"נ דשאר קטנים אפילו אינן מל"ת כמו שנראה מברייתא קמייתא וס"ל לרבינו דאותו מעשה היה בקטן ולכן תראה דכתב מעשה שהיה באחד והשמיט תיבת אדם שכשנתן העדות קטן היה ולכן הצריכוהו מל"ת אבל אה"נ דאפילו בנה ובתה גדולים או קטנים דעלמא אפי' אינן מל"ת נאמנין ועם זה מתורץ הכל וכן אפשר שהיתה כוונת הרמב"ם ז"ל והמעתיקים טעו מכ"ף לבי"ת ובמקום ובן כתבו וכן קטן וה"ה ז"ל בראותו דבר זה דבקל יכולין אנו ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שלא יהיו סותרות סוגיות הגמרא ולכן סמך לזה ואמר שסברתו היא שבנה ובתה אפי' גדולים צ"ל מל"ת וא"כ אין ליישב דעת הרמב"ם בשנות הגרסא ולגרוס וכן קטן במקו' ובן קטן דאין סברא דדוקא קטן וכו' כמו שהכריח ולכן דחה ישוב זה אבל דעתינו לומר דיותר נכון לומר דהרמב"ם ז"ל פליג בסברא זו בה"ה ז"ל ולא עם תלמודא דידן ואפשר שגם ה"ה ז"ל חשב כן אבל אפ"ה לא הניח מלגלות דעתו שהוא דבנה ובתה אפי' גדולים צ"ל מל"ת ושאר קטנים אצ"ל מל"ת ועם זה ניחא דכשהזכיר למטה דין שפחה שצ"ל מל"ת דהי"ל להזכיר ג"כ דבנה ובתה ג"כ מועילים להעיד ובלבד שיהיו מל"ת ואינם כאביה ואמה ושאר קרובים ולא הזכירם