שתי הלחם יט

מסכים למה שהסכים הקב"ה עמהם כי אלקים נצב בעדת אל וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום אך אמנם החולק עמהם לאו משום הכי אידחי מסתר חכמיא. כי ראיתי אחרי רואי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וגם לי לבב לומר שמעלתו נתן מקום לבעל דין לחלוק ופוק חזי דתפס מר בלישניה במרובה לכתוב דהיינו הדין פשוט בגמרא והרי זה באמת הפתח פתוח לומר דלאו היינו דינא דגמרא ( ששנה רשב"ג במשנתינו) כי הנה כל הפוסקים שפירשו משנה זו סברי כוותיה דהאי צורבא מרבנן דחולק על מעלתם דהמשנה מדברת בראיות על הנדון שעליו דנין ולא על תביעות חדשות ונפרדות זו מזו וכן הוא משמעות לשון הסמ"ע ומ"ש שאינן סותרות את הראשונות הוא ודאי דלפרושי קא אתי שאין בדברי הטענות אחרונות דברים שיהיו סותרין את דברים הראשונים אך לא נחית לומר שהם תביעות אחרות וזה פשוט ואינו צריך לפנים וכן מוכח ודאי מדברי הרא"ש אך אמנם כח אב"ד שכמותו וסיעת מרחמוהי רבנן סמיכי יפה לדמות דין זה לדינא דגמרא מאחר שהם בררו וקבלו עליהם מבוררים על כל דין ודברים שהיה ביניהם הרי זה נעשו כל התביעות כתביעות דין אחד ל כמו שדייק מר בלישניה ירדו לדין) ובכן היה לו לבאר וללבן בפני המבוררים כל מה שיש לו על חבירו ולצאת מלפני הבירורים נקי מכל תביעותיו שהן דומות לטענות שבאו במשנתינו וכל זמן שהוא ענה בשאלה אחרונה שאין לו עוד שום תביעה על שכנגדו ונגמר הדין שוב אין יכול לטעון תביעה אחרת הדומה כמו טענה הסותרת את הגמר דין שנעשה ויש לומר דמחל לו או לחוש אותו לזייפן והכל כמבואר בח"מ סי' ע"ה סי"א וסי' פ' וסייפ"ת סי"ב ומסי' כ"ד דמכל אלו יש מקום לומר שהדין פשוט כמ"ש מעכ"ת דאי ל לטעון ולחזור ולטעון ועיין מ"ש הסמ"ע והש"ך והכ"ג וספר שו"ת שבות יעקב סי' קנ"ד

אמנם בעיקר הדין שבתי וראה דבמה שטען ואמר ששכח מלתבוע תביעה אחרת שהיה לו עליו מצינא למימר דמאחר דשכחה מצויה יש מקום לומר דשומעין לו וזכר לדבר שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק וכח ב"ד יפה לזה לראות אם תביע' זו ידועה בעדים או שבעל ריבו מודה בה ואין כאן מחילה ואין כאן זיוף נקרבהו ולא נרחקהו דהא עיקר דין זה דמשנתינו וטעם לכתיבת הטענות בפני ב"ד על הספר הוא כדי שלא יוכל לשנות בדיבוריה מחיוב לפיטור ויזדייף הדין ח"ו שבאופן זה אם יתברר יתאחז. וכל זמן שאמר לא לויתי דיינינן ליה כאומר לא פרעתי ולא מצי למימר טעיתי במה שאמרתי בתחלה לא לויתי ושוב נזכרתי שלויתי ופרעתי דחזקה מידק דייק וטעין והכי אסברי לן רבנן סבוראי כהאי דסוף פ"ק דגיטין בהנהו גינאי דעביד חושבנ' אהדדי פש חמש איסתרי גבי חד מנייהו א"ל הבינהו ניהליה למרי ארעא באפיה וקנו מיניה אזל עביד חושבנא בין דיליה לנפשיה ואשכח דלא פש גביה ולא מידי ומנפשיה לא מהימן הרי מהכא נפקא דטענת שוב נזכרתי אינו מועיל לו ללוה לומר לויתי ופרעתי דחזקה מידק דייק וטעין ועכ"ז אם יתברר הדבר עפ"י עדים או הודאות בע"ד שומעין לו מכ"ש לבע"ד כזה שאנו דנין עליו שבא לתבוע תביעה נפרדת שאינה מקושרת עם התביעות והטענות שכבר תבע וטען ונפסק דינם זמן שבא מכח טענת שכחה ודאי שומעין לו והוא הדבר אשר דברנו דעל זה וכיוצא בו אלהים נצב בעדת אל להאיר עיני הדיין שיראה אם באמת שכח ורגלים לדבר או שעשה בערמה וזיוף להמתין עד אחר גמר דין וכפי מה שהוא תוכן תביעתו ואמתות הענין יקרבהו או