שתי הלחם טז

בה ואין בדבריו האחרונים כלום ולהכי שתקה ולא הוכרחה לומר איני מקבלתם אב"ח אבל כשלא הזכיר מתחלה פרעון אלא קדושין וקבלתן ושתקה איכא לספוקי אי לפרעון אי לקדושין והנה בכלל קדושין יש פרעון דכיון שנתקדשה לו הואיל וזכה באשה זכה בנכסים ואין לך פרעון יפה מזה ומשעבד לה לכל מילי דכתובה אך אין בכלל פרעון קדושין להכי אמרינן בספק זה דמקודשת דבכלל קדושין יש פרעון אבל כשנתן לו להוליך ממון לחבירו שחייב לו וקבל זה בשתיקה אין בכלל פרעון חבירו פרעון חוב עצמו וזה סותר לזה להכי אמרינן אדם קרוב אצל עצמו ובודאי דזכה לנפשיה ולא לחברי' וכוונת ראיית הרשב"א ז"ל כשם שהתם היכא דאיכא תרי לישני מפורדים שכבר חלקם לשתים מתחלה אמר לשם פרעון ואח"כ אמר לא לשם פרעון אלא לקדושין ושתקה אמרינן דאינה מקודשת והיא סמכה אדבריו הראשונים לפרעון עון ולא לשם קדושין ה"ה הכא דודאי זכה לנפשיה דהם שני גופים מחולקים ולא שייך פרעון חבריה עם פרעון דידיה ואפי' שלא הזכיר פרעון דידיה הם מוחלקין מעצמן ולעצמו זכה יותר מלחבריה אך שם בקדושין כשלא הזכיר פרעון כלל אנו מסופקי' בכוונתה דהיה לה לומר איני מקבלתם אלא לשם חובי והואיל ושתקה אמרינן דקדושין בכלל פרעון ומקודשת כיון שהפרעון והקדושין הם בדידה ובגוה ודוק ויש בזה חלק בלול מהדרך אחר

אי נמי דבקדושין כשלא הזכיר פרעון אלא קדושין לבד והיא שתקה מנין לנו לומר שלא נתכוונה אלא לפרעון חובה והלא היא עומדת להתקדש ורוצה אשה וכו' דטב למיתב טן דו וכו' וכאן לא ניכר פרעון ושתקה אמרינן דמקודשת אך בב"ח הסברא נותנת ביותר דיזכה לעצמו ולא לחבירו וכל אשר אי ספק אתי וכו' ובודאי לעצמו זכה ושתק אך ראיתי הרשב"א ז"ל שכשם דהתם להיות שאמר מתחלה לשם פרעון אע"פי שאמר אח"כ לשם קדושין והיה אפשר לומר, דרוצה אשה וכו' וטב למיתב וכו' ואפשר שקבלתם לשם קדושין עכ"ז כיון דאיכ' למתלי דסמכה אדבריו הראשוני' ולא לשם פרעון קבלתם אמרינן שאינה מקודשת ושתיקה לאו כהודאה א"כ מכ"ש הכא אע"פ שלא הזכיר פרעון דידיה מדשתיק ולא אמר בפירוש שקבלם לשם חבירו דודאי שלעצמו כיון לזכות ואיכא למתלי יותר דקרוב אדם אצל עצמו וזה נכון וברור

עוד י"ל דבשלמא בקדושין הנה הכל תלוי בשעה הראשונה שקבלת ואנו אומרים דלמא הזכיר פרעון והיא שתקה ואנו מסופקים מה דעתה בשתיקה זו אמרינן שהיא גם היא מסתפק' בדעתה ושקלית וטריא ומצדד אצדודה הי מנייהו עדיף אם תקבלם לשם קדושין וחפץ בו או לשם פרעון והואיל וכן אמרינן ודאי דאתתא זו אינה רוצה לאסור עצמה בכבל ברזל להיות ספק מקודשת, ובודאי גמרה להתקדש ומקודשת אע"ג דאח"כ אומרת שלא קבלתם אלא לפרעון אינה נאמנת דכיון דיש ידים מוכיחות בפנים מאירות דהיא היתה אין ולאו ורפיא בידה מקודשת אמנם בב"ח הגם שנא' דבאותו עת דקבל ושתק היה ספק בידו אם יזכה לו או לחבירו ועתה רוצה לזכות לעצמו ליכול ולחדי דהא אין הדבר תלוי בשעת הקבלה לחוד כיון שעדיין היה הדבר ספק בידו משא"כ באשה שהכל הוא תלוי בשעת הקבלה וכיון שבשעת הקבלה איכא ספק ה"ז מקודשת ודאי אבל הכא דעוד היום בידו להתיר הספק ולזכות לעצמו שכל עוד דהדבר ספק ביד השליח אינו זוכה לחבירו ובידו לזכות לעצמו וראית הרשב"א ז"ל דמצינו דהשתיקה לאו כהודאה אך התם דוקא כשהזכיר פרעון שכשלא הזכיר פרעון אמרינן לשם קדושין וכו והכא אפילו שלא הזכיר