שתי הלחם טו

ואזלו ליה כל מיני מגו דכתב הרב בת"א ז"ל שאינו יכול לזכות בממון של ראובן בטענות דמגו שיש לו על שמעון כיון שכבר זכה בעד ראובן ודוק

ודל מהכא מ"ש הרב בעל ת"א הנז' בסי' רכ"ז דהוא כשקבל בשתיקה עי"ש ובתשוב' זו שכתבנו מהרשב"א ז"ל הביאה באורך הרב ז"ל שם שם והרבה להקשות עליה בפרט מה שהפליא להקשות דמה ראיה מביא הרשב"א ז"ל לדינו שכשקיבל בשתיקה שיכול לומר לעצמי זכיתי מההיא דכנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה לא לשום חוב אלא לשם קדושין וקבלתן בשתיקה אינה מקודשת דיכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי וכו' עי"ש ודילמא התם שהזכיר לה מתחלה כנסי סלע זה שאני חייב ליכי ולהכי אמרינן דאינה מקודשת אע"פ שחזר ואמר לה לא לשום וכו' ונלמוד מזה בממון דאם א"ל בתחלה טול מנה זה שאני חייב לך ואח"כ אמר לה לא לשמך אלא לשם פלוני וקבלו בשתיקה שיכול לומר אין שקלי ודידי שקלי אך כשלא הזכיר מתחלה החוב כשם שבקדושין הביא הרב המגיד בפ"ה מה' אישות משם הרשב"א א ז"ל עצמו שכשלא הזכיר כלל פרעון, אלא שהוא חייב לה מנה והגיע זמנו וא"ל הרי את מקודשת לי במנה זו ונטלתו בשתיקה מקודשת ואע"ג דלא שדיך ואע"פ שהיא אומרת שלא נתכוונתי להתקדש אלא להפרע מחובי קבלתיו אינה נאמנת עי"ש וכיון שכן יוצא מזה דכה"ג בממון שלא הזכיר מתחלה פרעון חוב דידיה אלא הולך מנה זה לפלוני וקבלו בשתיקה שלא יוכל לומר לעצמי זכיתי ולא נתכוונתי אלא לזכות בשבילי וקשיא להרשב"א א ז"ל מניה וביה דס"ל בתשובה זו דאפי' שלא הזכיר פרעון דיכול לזכות לעצמו והניחה ה"ה בעל ת א בצ"ע עי"ש ולי אני עני ואביון נראה ליישב קושיא זו בשנים שלשה אופנים דלפע"ד לכולהן כיון הרשב"א ז"ל

וזה יצא ראשונה ובשאלת המחילה הראויה לאהרן בחיר ה' אשר תורת אמת היתה בפיהו אען ואומר דהלא נודע דלא ילפינן ממונא מאיסורא להחמיר על הנתבע ולהוציא מן המוחזק והנה כוונת הרשב"א א ז"ל כשהביא ראיה הוא לאידך גיסא דהשתא ומה באיסורא אמרינן דהגם דחזר וא"ל לא לשם חוב אלא לשם קדושין עכ"ז אמרינן דאם שתקה אינה מקודשת אע"ג דאיכא ספיקא כ"ש בממונא שכשיש ספק נאמר דחזיק הנתבע במה שבידו ואה"נ דבקדושין אמרינן דאם לא הזכיר מתחלה פרעון. אע"ג שהיה חייב לה וא"ל הרי את מקודשת לי במנה זה ושתקת מקודשת לא מפני זה נכריח שבממון כה"ג נוציא מיד המוחזק האמת דקי"ל בזה דנימא לאידך גיסא השתא ומה התם דאתיא לידי נפשות אמרינן שכשלא הזכיר תחלה פרעון אלא א"ל וכו' ושתקה מקודשתי ואם בא עליה אחר חייב מיתה בממון הקל לא כ"ש דאמרינן להוציא מיד המוחזק ואפשר לחלק דכיון דזה המוחזק אומר לא נתכוונתי אלא בשבילי אין אנו יכולין להוציא מידו אבל בקדושין בדבריה שאומרת לא נתכוונתי לא מהני לפטור את האחר מהמית' אפשר שהיא תתחייב מיתה ואפשר דלדידה לעולם ליכא מיתה כיון שהיא אומרת לא נתכוונתי אלא בשביל חובי נמצא שאינה מקבלת ההתראה ודוק אע"פ שיש בו מהדוחק

ועוד אפשר לומר דבשלמא בקדושין כשלא הזכיר פרעון מתחלה אנו מסופקים בכוונת שתיקתן מדלא אמרה איני מקבלתן אלא בעד חובי דבשלמא כשהזכיר מתחלה פרעון ואח"כ חזר בו. ואמר לא לשם פרעון וקבלתם בשתיקה אמרינן סמכה אדעתה אדברים הראשונים שא"ל ל והיא ידעה שלא א"ל אח"כ לא לשם וכו' אלא להכעיסה ולשחק