שתי הלחם קא

וא"כ בזה אני אומר דאפילו שבלשון תורה בכלל קנין נכנס חליפין ובכלל מעות יש"מ אפ"ה כיון דלשון בני אדם אינו כן אלא לשון קנין לחוד ולשון חליפין לחוד בתר בני אדם ולישנייהו אזלינן

וא"ת. שהרי מצינו לשון קנה בחליפין היינו הקנין סודר שנקרא קנין חליפין אבל כשאדם מחליף עם חבירו דבר אינו אומר קניתי דבר פלוני אלא החלפתי דבר פלוני וזה פשוט

וכי תימא דמההיא בפרק מי שמת משמע דכשלשון תור' מסייענו חיישינן למעוטא דמעוטא דאינשי שמדברים באותו לשון שכן אמרו שם ההוא גברא דאמר נכסי לבני הוה ליה ברא וברתא מי קארי אינשי לברא בני ולסלוקי לברתא מעישור נכסי קא אתי או דלמא לא קארי אינשי לברא בני ולמושכא לברת' למתנה קא אתי ת"ש ובני דן חושים ע"כ דמדאמרו בגמרא מי קארי אינשי לברא בני אלא שיש שם מעוטא דמעוטא דקראו לבראי בני או נומר דלא יש כלל ואסיקו ובני דן חושים דהפסוק קרא לבן אחד בנים מרובים משמע דאפילו דבלישני דאינשי לא קרי לבן בנים אלא מעוטא דמעוטא כיון דלשון תורה בא לסייעני מועיל אפי' להוציא דהא הכא הבן בא להוציא לבת מתורת עישור נכסי

והגם דמלשון הריב"ש ז"ל שהבאתי משמע דמביא האי מעש' לראיה דכשהלשון אינו ברור הולכין אחר לשון תורה כהאי עובדא מ"מ ממ"ש מי קרו וכו' משמע בהדיא דהמנהג הוא שלא לקרות לברא בני הגם דמדהוכיחו ואמרו ת"ש ובני דן דן חושים ולא הביאו ראיה מאינשי משמע שאיבעיא היתה בספק שלא היו יודעין לשון ברור והיו מסתפקים בלשון ולכך אמרו דלשון תורה מכריע אבל מלשון מי קרו לא משמע הכי ועוד דידוע לכל וזה דבר פשוט דאין אדם קורא לבן אחד בני ב"ר ואפ"ה הוכיחו דהולכין אחר לשון תורה דקורא הפסוק לבן בנים אפי' להוציא: והנלע"ד והוא הפשוט דכוונת הצדדין כן דכיון דמשמעות בן הוא בן ולא בת ולבת אינם קוראים בני אינשי בן למה אמר בזה שאמר נכסי לבני מי קארי אינשי לבן בני ואסבול דוחק א' שאין קורין לבן בני ואניח הדבר כפשוטו שבני אדם קוראין לבני' בני ולא לבנות וכוונתו היא להוציא הבנות מן העישור או נימא דאין קורין לבן בני וכיון שכן מוכרח לסבול דוחק אחד שזה האיש קרא לבנות בשם בני כיון שכללם עם הבן וא"כ בכל שני הצדדין יש דוחק אחד ולזה הכריח שכיון דמצינו בתורה דקורא לבן בני דכתיב ובני דן חושים א"כ נומר שזה האיש קורא ונקיט בלישניה כלישניה דתורה ונמצא דעי"ז נשאר לשון בני אדם כפשוטו שהוא בנים ולא בנות ונסבול דוחק אחד שאין הרוב קוראין לבן בני ולזה כיון הריב"ש ז"ל דכשאין לשון בני אדם ברור כהאי עובדא דהאי גברא שדבריו אינן ברורי' שאם נומר בני שהוא אחד הוא דוחק ואם נומר שהבנים לבנות בכלל הוא דוחק במ"ש אזי מזה אנו מסתעיין מד"ת אבל בדבר שמובן הלשון באר היטב וידענו דאם אנו הולכין אחר לשון בני אדם הוא ענין א' ואם הלכנו אחר לשון תורה הוא ענין אחד מניחין לשון תורה כמ"ש הריב"ש ז"ל בפירוש עיין עליו

ואם כן כשזה כתב בשטר לקנות לשון קנין לחוד ולשון חליפין לחוד אפי' שנודה דלענין דין התורה בכלל לקנות נכנס חליפין דלישנא דאינשי לאו הכי ודבר פשוט הוא דאם אדם יאמר לשלוחו לך מכור לי דבר פלוני ולא ימצא למוכרה לא יחליפנה ולא ימיר אותו וכו' ובודאי דיחזור השליח לשאול לבעליו ובפרט במקום שהוזכר המעות דמשמע דוקא מעות ובפרט כמו שדקדק מוהרי"ק ז"ל שורש צ"ד דלשון זהובים הוא דוקא עי"ש ודוק: