שושנת העמקים צ

דבעינן ראוי לאכילה והואיל ואיתסר איתסר ומ"ש רש"י דר"ע אף למ"ד שחיטה שא"ר שמיה שחיטה דקשיא ליה דלמא מתני' דלקמן דלא כר"ע לזה כתב דבנוחר כ"ע מודים ולא מאן דפליג ולעולם כי משני הואיל ואיתסר איתסר מאשר יאכל ויש להעמיס זה ברש"י ד"ה והמעקר ובחיה קאי דקשיא ליה הא מתני' דהתם לאו ככ"ע אתיא דאיכא מ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה ונחירתו שחיטתו ומאי פריך דלמא כר"ע נמי לא אתיא לז"א דמתני' דהתם ככ"ע ואין חולק ובחיה קאי וז"א דא"כ הוה לציין על הנוחר ואפשר דקשיא ליה האיכא מ"ד חולין כ' ב' דאין עיקור סימנים בעוף וא"כ מתני' לאו ככ"ע אתיא ולזה כתב בחיה קאי וג"ז דחוק. ואמנם מהא דחולין ק' ב' דאמר ר' יהודא והלא מבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה מותרת וכפי הס"ד וכפי מ"ש התו' שם דה"ק דל"ש מי שגידו אסור ובשרו מותר כו' יש לחלק דהתם הקרא קודם מ"ת נאמר ולאחר מ"ת אף דנשאר כך דהתורה להחמיר נתנה ולא להקל מ"מ נשאר בפירושו כפי אותה השעה משא"כ בכיסוי הואיל ונאמרה המצוה לישראל ונתקבל ג"ש וודאי י"ל הכל לפי הזמן והואיל ואתסר בשר נחירה ג"ש דומיא דשחוטי חוץ בעינן דלהוי עכ"פ שם שחיטה עליה וכ"ש למאן דדריש מאשר יאכל וכדכתיבנא:

הן אמת שי"ל מה קשיא ליה לר"ע מהנוחר דלמא ר"ע ס"ל שחיטה שא"ר שמיה שחיטה ויליף ג"ש משחוטי חוץ והתם אשר ישחט כתיב (ויקרא י"ז) דקדשים שחיטה בעינן ונתקבל בפנים בעינן וא"כ מש"ה נוחר פטור דומיא דשחוטי חוץ בעינן אף במדבר ולכאורה דפריך הלכתא אהלכתא דקיי"ל כר"ע מחבירו וקיי"ל שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה וקיי"ל הנוחר פטור מלכסות ולר"ע במדבר הוה נחירה חייב מאשר יאכל קרינן ביה וג"ש מטבוח כו' באופן שלכאורה מ"ש רש"י ואף למ"ד שחיטה שאינה ראויה שמיה שחיטה קשים להולמם. שוב ראיתי לקמן במשנה פ"ה א' חשיב נתנבלה והנוחר והמעקר והר"מ ז"ל בה' שחיטה פי"ד ה"י כתב טריפה ונתנבלה והשמיט נוחר דמה לי נתנבלה מדעת או שלא מדעת ועתי"ט שם וברפ"ה דכריתות מיהו נתנבלה איצטריך ליה דל"ת כיון דהלכה כר"ע כמ"ש הר"מ שם פ"ד הט"ז פסק כר"ע דנחירה במדבר מותר וה"א טריפה ושאר פסולים אין טעון כיסוי דאשר יאכל בעינן אבל נבילה ונחירה כיון שאין פסול אחר ובמדבר אשר יאכל קרינן ביה אימא השתא ליבעי כיסוי לכך כתב נתנבלה אין טעון כיסוי דאיתסר כו' ואימעט ליה מאשר יאכל וכאמור. והלח"מ כתב רבינו השמיט נוחר ומעקר דכ"ש משוחט ונמצא טריפה וא"י דהא כתב נתנבלה ובפי"ב שם ה"ג באו"ב כתב ניחר הראשון או נתנבלה בידם א"י למה פרט שם נוחר והשמיט מעקר וכאן פרט רק נתנבלה ובש"ע סימן ט"ז ס"ט כתב ניחר ונתנבלה ובסימן כ"ח השמיט ניחר לא ידענא למה. ועיין בר"מ פ"ד מה' שחיטה הי"ז פסק כר"ע דנחירה היה מותר במדבר ובשר תאוה היה אסור דווקא קדשים מקרא דאשר ישחט ועיין לח"מ שם ובס' ראש יוסף כתבנו בזה וכאן אין להאריך:

כלל יז אדבר בו בענין לאו שבכללות ובס' ג"ו כלל כ"ד כתבנו בו קצת עתה ראיתי כי קצרתי במקום שיש להאריך:

הר"מ ז"ל בה' סנהדרין פח"י ה"ג איזהו לאו שבכללות כמו לא תאכלו על הדם וכן נא ומבושל אין לוקה אלא א' ובחדש הוא אומר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וחייב שלש מלקות מפי השמועה למדו שזה לחלק. הרי נאמר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו קוסם קסמים הרי חלק אותם בלאוין אחרים לא תנחשו ולא תעוננו יע"ש. והמתבאר שם מדברי הכ"מ דרבינו סובר דאביי ורבא פליגי בפסחים מ"א ב' דלרבא אין לוקה אלא חדא ולאביי לוקה שלש פליגי אף במה שפרט הכתוב כל מין בפ"ע כיון שלאו א' נאמר על שתיהן אין לוקה על