שושנת העמקים פט

עיין תוס' פסחים כ"ב א' ד"ה ור"ש דלר"ש אין בג"ה בנ"ט מסתברא דכי אסר רחמנא ג"ה בהנאה אסור וכתבנו במ"א דה"פ מדלא כתב קרא בלשון אחר דל"ש ביה לישנא דאכילה ש"מ לא יאכל דבר המביא לידי אכילה ההנאה ולר"י ל"ק דאיהו סובר יש בגידין בנ"ט וקודם מ"ת נמי היה מותר בהנאה ומיהו למ"ש הר"מ ז"ל פ"ט מה' מלכים ה"א ועלח"מ שם ובמ"ל פ"י מה' אלו ה"ו בד"ה כתב הרא"מ ז"ל דלרבנן נמי נאמר ג"ה לבני יעקב ועיין בפי' המשנה חולין ק"ב יע"ש לכאורה קשה דקודם מ"ת היה אסור בהנאה לדידן דאין בג"ה בנ"ט ולאחר מ"ת מותר מק"ו והתורה להחמיר נתנה ולא לקולא וי"ל חדא דהר"מ ז"ל יסבור כתי' הב' בתו' דחזקיה דלא כר"ש ומאן לימא לן דבלשון אכילה נאמר ליעקב ועוד דאה"נ דקודם מ"ת היה מותר בהנאה מטעם מי איכא עיין מהרש"א ז"ל חולין ל"ג א' ד"ה א' והיא היא:

והנה בחולין ק' ב' בתו' ד"ה וכ"ת כתבו דלמאי דס"ד מעיקרא דטעמא דר"י דאין בג"ה בנ"ט הא דאמר במתני' והלא מבני יעקב נאסר ה"פ די"ל דטעמא דת"ק כר"ש מי שגידו אסור כו' יע"ש אלמא אף קודם מ"ת היה בהמה טמאה בכלל אף אחר מ"ת לא נשתנה פירוש הפסוק י"ל דשאני התם דא"כ יאמרו באנו מקדושה חמורה לקלה ולפום מה דס"ד השתא דאין בג"ה בנ"ט א"כ קודם מ"ת אסור ג"ה טמאה לב"נ וישראל היתר גמור דטומאה ליכא דאין בנ"ט ומיהו למה דס"ד לר"י יש בג"ה בנ"ט וקסבר איסור חע"א קשה מה השיב ר"י לבני יעקב נאסר מ"מ נימא כשנתנה תורה וחזר המצוה לישראל נימא דנשתנה פירוש הפסוק מי שגידו אסור ובשרו מותר אלמא דלא אמרינן כן ואי"ה לקמן יבואר עוד. וא"ל אליבא דר"ל קאמר דח"ש מותר מ"ה וע"כ נוהג בטמאה דהוה ברי' זה שיבוש חדא דלר"י בעינן בג"ה כזית ועוד אמ"ה מה איכא למימר ועמ"ש בפריי לי"ד עמ"ש הר"מ ז"ל פ"ט [מה'] מלכים כל השיעורין לישראל נאמרו ולא לב"נ וכאן אין להאריך:

ודע דבחולין ק"ב פריך לר"י למה לי קרא לייתי איסור אמ"ה וליחול אאיסור טומאה שאיסורו נוהג בב"נ ומסיק אה"נ ולר"א איצטריך יע"ש והא לר"י נמי צריך היקשא דאל"כ אין איסור אמ"ה נוהג בטמאה דהוה דרשינן לא תאכל הנפש עם הבשר כל שבשרו מותר כרבנן דדרשי הכי גם לר"א יקשה ע"ש תו' ד"ה כי משמע דר"א לית ליה מוסיף וכפי הנראה ביבמות ר"ש ל"ל מוסיף הא שאר תנאים אית להו מוסיף ואמאי לא דלא נימא מי שבשרו מותר וג"ה שאני דקודם מ"ת נאסר וכאמור. וסבור הייתי לומר דאליביה דר"ל דח"ש מותר מ"ה מסיק דלר"י ל"צ קרא דאמ"ה נוהג בטמאה דוודאי נוהג בטמאה לישראל דאי אין נוהג א"כ לדיד' קשה מא"מ דלישראל ח"ש מותר בטמאה ולב"נ אסור במשהו בשר גיד ועצם וכבר כתבו התו' בחולין ל"ג א' דר"ל אליביה דר"מ לית ליה האי כללא דמא"מ אבל אליביה דר"י ע"כ אית ליה מא"מ כסוגיא דסנהדרין והרי ג"ה כו' וע"כ אמ"ה נוהג בטמאה מה אמרת דצריך קרא לטחול וכליות דיש בו יסור אמ"ה להר"מ ז"ל בה' מ"א פ"ה ה"ב וה"א דאין איסור חע"א כיון דצריך כזית בשר ומש"ה צריך היקשא וע"ז פריך שפיר למה לי קרא הא שמעינן לר"י שכן איסורו בב"נ ומסיק כר"א צריך וכ"ז אינו שוה לי לומר דסתמא דתלמודא כר"ל דלא כהלכתא דקיי"ל כר' יוחנן דח"ש מ"ה:

והנה בחולין ט"ז א' פריך לר"ע דסובר בשר נחירה הוה שרי במדבר מהנוחר דפטור מלכסות וכפי הנראה מרש"י ד"ה פטור דר"ע מצי סבר כמ"ד שחיטה שאינה ראויה שמיה שחיטה ואפ"ה נוחר פטור כדמשני הואיל ואיתסר איתסר אלמא אף בשעה שנאמר דין דכיסוי היה בשר נחירה שרי לר"ע ונתקבל הג"ש משחוטי חוץ אפ"ה אח"כ כשנאסר בשר נחירה נשתנה הדין והג"ש ונוחר פטור מלכסות ואפשר דר"ע סבר שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה מאשר יאכל כו' ולכך וודאי קרא בפירוש קאמר