שושנת העמקים עח

במינו במשהו מדרבנן משום חומרא דעכו"ם. וחביות בחביות אם תשובת אוסר וטבעת בטבעת משום ד"ח וצ"ע דברים החשובים בי"ד ק"י באלף לא בטל וחהר"ל אפילו איסור הנאה ובריה באלף לא בטל ואפילו שלא במינו עש"כ יו"ד בסי' ק"י א' וכל אלו מדרבנן ודבר שיל"מ יש דיעות מ"ה במינו לא בטל ולקמן אי"ה אבאר די"ל דכ"ע מודים דמדרבנן לא בטל במינן הא מ"ה בטל:

והנה הכ"מ פ"ז ה"ו מה' מעילה דמטבע אין לה ביטול דהוה דשיל"מ ועוד מטבע חשיב ולא בטל מ"ש דשיל"מ דיכול לחלל ומשמע לכאורה דשיל"מ מ"ה לא בטל דאל"כ איך מביא קרבן ועמ"ל שם בשם מהר"י אלפנדרי ז"ל אי מדרבנן לא בטל אי מביא קרבן. ומ"ש חשוב הוא וודאי מדרבנן קשה איך מביא קרבן. ועמ"ל שם הביא דיעות מטבע בטל מדרבנן והקשה מע"ז בקשו לגנוז כו'. דשיל"מ דלא בטל במינו יש ב' טעמים א' עד שאוכלו באיסור ע"י ביטול תמתין עד למחר כמ"ש רש"י ביצה ויש טעם הר"ן דפלוגתא דר"י ורבנן בדם הפר ושעיר ורבנן מצות אין מבטלין פירוש ששניהן היתר משא"כ איסור והיתר ומשא"כ דשיל"מ ולפ"ז יש קצת מקום לומר דשיל"מ מ"ה לא בטל עמ"ש בפריי לי"ד ק"א מזה. או יאמר דיבש ביבש דבטל ברוב מסנהדרין יליף כמ"ש רש"י ז"ל בביצה ג' מספיקא וחולין צ"ז יע"ש ובחולין י"ב א' ח"י טריפות הלמ"מ דמאחרי רבים התם א"א לידע מי האומר אמת וערש"י שם קצת קשה. והתם לא איתחזק איסורא ויבש דאיתחזק איסורא מסנהדרין והיינו בלא אפשר משא"כ דשיל"מ להמתין למחר באופן שיש לצדד ולומר דשיל"מ באלף לא בטל מ"ה הוא אלא דא"כ אף בא"מ להוי כן ואנן קיי"ל מדרבנן:

עוד יש כלאי בגדים בגד שאבד חוט א' באלף לא בטל עי"ד רצ"ד כתבו ז"ל הטעם דכ"א היתר ובהדי הדדי אסור כ"א מחזיק חבירו ול"ד לב"ח דהתם בדרך בישול אסרה תורה וכל שאין טעם לאו בב"ח הוא ולא מתורת ביטול עש"ך י"ד רצ"ט א' ולמ"ש הר"ן ז"ל בדשיל"מ ל"ד דכאן אינו מינו הוא ועשו"ת הרשב"א ז"ל רנ"ט. ועיין חולין ק"ח א' לאביי דלא ידע מדרך בישול כו' תקשה ליה אפילו בלא נתן טעם ערש"י ד"ה אי ובמ"א עמדנו על זה ועמ"ל פ"א מה' משכב ומושב הי"ד דמש"ה בשיער נזיר שארג בשק (וה"ה כלאי בגדים) לא בטל דבב"א ל"ש ביטול כנבילה בשחוטה דטהור במגע לא במשא ושאני אכילה דכל משהו בבית הבליעה אומר היתר הוא ועכ"מ פ"ג מה' בכורות הי"ג דמש"ה לא בטל שיער נזיר דומיא דכלאים הנך רואה אף דל"ש כ"א לחודיה שרי אפ"ה לא בטל וכמ"ש המ"ל ובמ"א הקשינו דא"כ למה לי מלא הסיט' שוב ראיתי שלח"מ עמד בזה. ועי"ד רצ"ט בט"ז א' צמר גמלים ורחלים שטרפן בטל ברוב ולטעם הש"ך א"ש משא"כ להמ"ל קשה קצת. ועת"ו בכורות כ"ג א' ובתוס' ד"ה נבילה במשא מדרבנן טמא לא מ"ה ולפ"ז כלאים לא לקי ולטעם הש"ך לקי ובמ"ל פ"א מה' משכב ומושב הי"ד דאפשר בלח בטל אף במשא ועכ"מ פ"א מה' שא"ה הי"ז:

ולפ"ז יש לעיין בב"ח וא"נ וודאי הנאסר בהנאה שנתערבה בס' ביבש או בא"מ יהא אסור ליתן בב"א לעכו"ם דנהנה בב"א ול"ש ביטול וחמור מאכילה דכל משהו אומר היתר הוא משא"כ בהנאה שנהנה בב"א הוה כמשא כו' לטעם המ"ל וזה לא שמעינן מכל הפוסקים דמשמע דווקא בטומאת משא גזרו ולא באיסורין. ועמ"מ בה' חמץ ומצה פ"ד ה"ח ובכ"מ שם דב"י עובר אף שיש כמה זיתים ולכאורה דדומה לטומאת משא וסובר מ"ה לא מדרבנן ובמ"א א"ח תמ"ב א' כתב כל דמותר באכילה כ"ש דמותר לשהותו ואיכא לעיונא ביה למ"ש הכ"מ שם פ"ד דפחות מכזית בכא"פ עובר ב"י ולהר"מ ז"ל טכ"ע דרבנן כמ"ש פט"ו ממ"א אם לא שנאמר דבחמץ טכ"ע ד"פ ולא לקי עיין פ"א ה"ז שם וי"ל בשלמא באכילה טכ"ע מ"ה דחיך אוכל יטעם משא"כ לענין ב"י וי"ל דיליף שאור דראיה משאור דאכילה עיין ריש ביצה וער"ן ז"ל סוף ע"ז: