שושנת העמקים סג

התראת ספק והדברים ארוכים אלא שכבר כתבנו שכ"ז דוחק ואי"ה במ"א יבואר עוד:

עוד יש להסתפק אי חייבי מיתה שוגגין פוטרין מן מ"מ. גם מ"מ אי פוטר מתשלומין דרבנן כשורף שטרות חבירו בי"ט שני ובח"ג ביארנו קצת:

והוי יודע שמכות מרדות י"א מכין עד שתצא נפשו וי"א ל"ט אלא שאין חזקים כשל תורה וי"א י"ג מכות ושליש עפר"ח א"ח תע"א ותצ"ו ומ"א א"ח סימן תצ"ו ב' והמתבאר מסוגית הגמרא ופוסקים משמע מ"ע של תורה שיש משך זמן ואין מקיים מכין עד שתצא נפשו או יקיים כמ"ש כתובות פ"ו או סוכה שאיני יושב לולב שאין נוטל כו' משא"כ אם עבר הזמן אין לוקה אלא ל"ט או י"ג ושליש אלא שמלשון הר"מ ז"ל משמע בכמה מקומות דאין חילוק ופ"י מה' חמץ ומצה הי"ב אכל בע"פ לוקין עד שתצא נפשו וי"ל דמיירי כ"ז שאוכל ועתוס' נזיר ך' ב' ד"ה רבי יהודא חלקו כן בין עבר או לאו. ועמ"ל פ"א הא"ב ומיהו הא דכ"ז שיש בידו לקיים המצוה מכין עד שתצא נפשו במ"ע שאין מתן שכרה בצידה הא לא"ה אין מכין ורשות ביד אם רצו להכות י"ג ושליש עיין חולין קי"ב ב' וב"ב ח' ב' ד"ה אכפייה ובר"מ ז"ל פ"ה מה' ממרים הט"ו יש לב"ד להכות מ"מ המבזה אביו ואמו משמע רשות י"ג מכות ושליש כתי' הריצב"א ב"ב שם וכמו שיראה הרואה בט"ז י"ד ר"מ אות א'. ומ"ש הר"מ פ"ז מה' מתנות עניים ה"י מי שאין רוצה ליתן צדקה ב"ד כופין אותו ומכין מכות מרדות עד שיתן דמשמע מכין עד שתצא נפשו י"ל דצדקה אע"פ שמתן שכרה בצידה יש בה לאו דלא תקפוץ ומש"ה מכין עד שתצא נפשו וכמ"ש התוס' כתובות מ"ט ב' וב"ב ח' ד"ה אכפרוה יע"ש ועי"ד רס"ח וש"ך ג'. והנה משמע הן בלאוין שאין מעשה או חייבי עשה במעשה או בשוא"ת או איסור דרבנן הכל לוקה מ"מ והמעיין בר"מ ז"ל הלכות איסורי ביאה פ"א ה"ח חייבי לאוין לקי מ"ה ושניות מד"ס וחייבי עשה אין לוקה ואם הכו ב"ד מ"מ כדי להרחיק מעבירה הרשות בידם משמע שניות לקי מ"מ ובחייבי עשה אין חייב מ"מ כ"א הרשות כו' משמע דל"ד איסור דרבנן דיש לאו דלא תסור לחייבי עשה כו' אבל המ"מ פ"א הא"ב הא"ח משמע שחייבי עשה יש מ"מ ומ"ש הר"מ ז"ל פי"ב מהא"ב הי"א דהבא על השפחה לוקה מד"ס י"ל דאיסור השפחה מדרבנן והמ"מ שכתב שם דלא גרע מאיסור של דבריהם לשיטתו בפ' א' ה"ח וכאמור. ומשמע לאו שאין מעשה כ"ז שיש לקיים מכין עד שתצא נפשו ולאח"כ לוקה מ"מ עפר"ח תע"א ולאו הניתק לעשה צ"ע אי לקי מ"מ כיון שלא היה דעתו לקיים העשה בשעה שעבר על הלאו:

והנה במ"ע דרבנן כמו נ"ח ומקרא מגילה אי כופין כ"ז שיש בידו לקיים או לאו ובתוס' כתובות פ"ו א' ד"ה פריעת שם כתבו במצוה דרבנן שעובר בשוא"ת כופין כדמוכח גיטין מ"א דמשום מצוה לקיים דברי המת כופין היורשים לשחרר ובההוא דקטינא דארעא הטעם דעל כיבוד אין כופין ומצוה לקיים כו' לאו משום כיבוד הוא. והרואה שם יראה להדיא במחלוקת שנויה דלרש"י במצות דרבנן שעובר בשוא"ת אין כופין כמ"ש להדיא כתובות צ"א ב' ד"ה מצוה דרבנן לא כפינן (ומ"ש רש"י דלאו מ"ע מפורשת כסוכה כלולב יראה לשיטתיה ברכות י"ט ב' משמע לכאורה מדבריו שיש במילי דרבנן מ"ע דע"פ התורה ול"ת לא תסור מש"ה כתב דמ"מ לאו מפורשת כסוכה כלולב) והא דלא ניחא לרש"י כתוספת דכיבוד מתן שכרה בצידה דסובר דנהי דאין חייב מ"מ אם רצו ב"ד להכות הרשות בידם כמש"ל מש"ה כתב פריעת ב"ח דרבנן אין רשות כלל בידם דהוה דרבנן ומגיטין מ"ם א' דכופין היורשים לשחרר אין ראיה דכופין בדרבנן כמ"ש התוס' ב"ב קמ"ט ב' ועיין פ"י גיטין י"ג א' בתוס' ד"ה והא יע"ש. והנה הר"מ ז"ל בה' מ"א כתב כ"פ איסור דרבנן ולא סיים לקי מ"מ י"ל דסמך על הכלל דכל איסור דרבנן בקום ועשה עכ"פ