שושנת העמקים מז

אח"כ דדחי מ"מ פשיטא לתלמודא דאין לחלק ומתחלה בעי למילף מראשו וזקנו דהל"ת מוקדם אלא דדחי לה שאין שוה בכול. מבעיא לי בעשה דאין דוחה לחברו בשווין אם א' בא מיד והב' לאחר זמן אם כשעושה א' תו א"א לעשות שניה מהו ויראה דודאי עושה א' שבא זמנו ולא איכפת לן במה שיבוטל אח"כ הב' והא דזבחים ק' דמשני כאן קודם חצות דחל עליו אנינות משמע הא לא"ה לא היה מטמא לקרובים והא עדיין לא בא זמן של שני י"ל דהתם עשה דפסח כרת ועשה דלה יטמא מצוה אין כרת היה ראוי להמתין ולעשות פסח אי לאו דחל עליו אנינות. ויש ראיה לזה מחולין קמ"א דפריך טעמא דכתב רחמנא תשלח לדבר מצוה הא לא"ה ה"א טהרת מצורע דחי לשלוח הקן מאי אולמיה כו' ומאי קושיא אי לאו תשלח ה"א איזה שירצה מהעשה יעשה ואי בעי יקח לטהרת מצורע ובעידנא א"צ בעשה לעשה כמ"ש התוס' פסחים נ"ט א' ש"מ דמ"מ הואיל ועשה דשלוח עתה זמנה וטהרת מצורע לא מקיים עד שישחוט השחיטה ויטבול החיה מסתברא דעושה אותה שעתה מיד זמנה. ויש לראות אכתי דלמא עשה דטומאת קרובים יש לה מעלה דאין לה תשלומין ופסח יש תשלומין בשני כמו שסבר בה"א דאידי ואידי לאחר חצות ומש"ה לאחר חצות דשוין המה לא יטמא וקודם חצות כיון דעדיין לא מטא זמן פסח יטמא אלא כיון דהך ברייתא כר"ע ואפ"ה אין מטמא וע"כ עשה דפסח עדיף מעשה דטומאת קרובים דאל"כ מאי אמרת לא יטמא כו' דמשמע דאסור לטומאות והא רשות בידו אלא דאסור משום דעשה דפסח עדיף טפי א"כ חצות שטמאהו בע"כ היינו משום דא"ל אנינות ולא חזיא לפסח באופן שלמידין מכאן דעשה דוחה ל"ת אפילו דל"ת באה לעולם תחלה ואח"כ באה העשה לעולם דחי לה אם הוא בעידנא ועשה לחבירו אם הא' אלים מחבירו אף שלא הגיע עדין זמן צריך להמתין. כההוא דזבחים אי לאו דחל אנינות היה אסור לטמאות קודם חצות וכדאמרן:

סוף דבר הכל נשמע בממון דוחה כ"ה לר"ת דלא תוכל להתעלם ואם דוחה בממון עשה ול"ת תליא במחלוקת עיין בשיטה מקובצת ב"מ למ"ד ב' באורך אי יש באבידה עשה ול"ת או ליכא ובממון אף גנאי קטן זקן ואין לפי כבודו דוחה כ"ה לל"ת בשוא"ת וקום ועשה תלוי בחילוק התירוצים כתוס' שבועות למ"ד ב' דלתי' דיש חילוק בין גנאי קטן לגדול א"כ דווקא שוא"ת כאבידה והחילוק בין ממון לאיסורא דממון אף גנאי קטן ואיסור דווקא גנאי גדול כמו מ"מ וערום דדמיין להדדי ולתי' ב' בממון אף קום ועשה וגנאי קטן דוחה שאחר רוצה לזכות בה ובאיסורא אף גנאי גדול בקום ועשה אין כ"ה דוחה שום מצוה ד"ת הא שוא"ת דוחה כ"ה לכמה עשין פסח ומילה לגמרי והיינו בא"א לקוברו אח"כ אבל באפשר לקוברו אח"כ דליכא כ"א כ"ה לחוד לעשין הללו אפ"ה דוחה כדמוכח בברכות ובא"ח תרפ"ז ועמ"א שם אבל לדחות עשה ול"ת תליא במחלוקת רש"י ותוס' להמעיין במס' ברכות לרש"י לא דחי ושאני טומאת כהן ונזיר דאהכי לא אזהר רחמנא ולתוס' דחי לעשה ול"ת שאין שוה בכל וישנו בשאלה וגנאי קטן דוחה באיסור בשוא"ת כפי הנראה ג"כ במחלוקת רש"י ותוס' כמש"ל באורך ועמ"א א"ח י"ג יע"ש והא דאמר גדול כ"ה דוחה ל"ת שבתורה למ"ד דוחה עשה ול"ת הוא ל"ד. ואיסור דרבנן דוחה כ"ה ללא תסור אף להר"מ ז"ל בשורש הא' דלא תסור ד"ת אפ"ה אחלי רבנן ליקרייהו וכפי הנראה כ"ה שיטת רש"י ז"ל בברכות ומתחלה גזרו סתם ואח"כ התנו שיהא כ"ה דוחה ושפיר שייך לשון דחיה והבן וערא"ם בביאוריו לסמ"ג פי' כן יע"ש ואף קום ועשה דוחה דרבנן כמו כלאים דרבנן וטלטול כרמלית בשבת ואף גנאי קטן כמבואר בכמה דוכתין ובש"ע א"ח סימן י"ג. ולענין שוגג אי צריך חבירו להודיע הוא במחלוקת הביאו המחבר בי"ד ש"ג דלהר"מ ז"ל אפילו שוגג ומעשה דחסיד דקרע שהיה סבור ישראלית ולא ידע אם מזידה ולהרא"ש ז"ל איירי בכלאים דמנכרא