שושנת העמקים מב

משכחת ליה אלו היה נזיר מקודם וזה דוחק גדול בעיני וגם דברי המ"ל לכאורה נראין כסותרין זא"ז דכאן כתב כל שהיה ע"י מעשה הוה מעשה אף שהיה בהיתר ולבסוף סיים דיש לספק אי היה שוגג אי חשיב מעשה. ומ"מ כל שנטמא אח"כ הוה לאו שאין בו מעשה ופשיט' ליה כל שהמעשה היה בהיתר לא חשיב השהיה מעשה יע"ש. ומדברי התוס' יבמות משמע כל שהמעשה בהיתר לא חשיב שהיה מעשה ואין לחלק בין שיהא חשוב לאו שיש בו מעשה או קום ועשה שהרי הוקשה להם מההוא דמכות לרב אשי מלאו כו' אקום ועשה. והנה יש לחלק דוודאי היכא שנכנס בשידה תיבה ומגדל דהוה לאסוקי אדעתיה דשמא מפרע המעזיבה ומש"ה כי בא אחר ופרע באונס הוה הליכה מעשה וגם בשעת הליכה אי הלך בלא שידה היה חייב מש"ה הליכה חשיב מעשה משא"כ בהא דנזיר בביה"ק דהליכה בהיתר שלא היה נזיר ואח"כ לבש רוח אחרת אותו ונדר בביה"ק וודאי הליכה לא מצטרף שיהא השהיה אח"כ מעשה ומש"ה אמר שפיר אי דהתרו בשעת מעשה לא בעי שהיה ולא מוקי לה בהתרו אחר כך באבעיא בשידה וכבר עמד המ"ל בזה אשר ע"כ היה נראה לומר דעקימת שפתיו בנזיר הוה מעשה כממיר דבדיבוריה עביד מעשה דהבהמה נתפסת בקדושה ה"ה הנזיר בקדושה דאסור בג' מינים. וכי שהה אח"כ והתרו ביה הליכה לא הוה מעשה כיון שהלך בהיתר וא"א לבוא לידי איסור לא חשיב מעשה אבל בנכנס בשידה והוא נזיר מקודם דראוי היה לבוא לידי איסור אי הלך בלא שידה אלא ששידה הצילתו ומש"ה כל שנפרע באונס ושהה הוה מעשה ומבעיא ליה אי צריך שהיה או כדי כניסה ויציאה. ומיהו רש"י ז"ל בנזיר פירש דנכנס בשידה ונדר שם בנזיר ובשבועות פירש להיפך דהיה מתחלה נזיר וכבר עמד המ"ל בזה. ומ"מ הנך רואה דאבעיא בנזיר בשידה איירי דנזיר בביה"ק ואף שהכניסה בהיתר דומיא דלבישת סדין חשיב מעשה וחייב בשהיה אלא דרש"י ז"ל אפשר מפרש סוגיא דנזיר לענין איסור או למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ולתוספת דפירשו שם לאו שאין בו מעשה אין לוקין אית לן לומר דבעיא שניה בנזיר כבר ונכנס בשידה ומש"ה חייב ומש"ה לא אבעיא ליה בנדר בביה"ק והתרו לאחר מכאן וכדכתיבנא:

אמנם כן דברי הר"מ ז"ל בהלכות נזירות פרק ששי הלכה ח' וט' לא זכיתי להבינם על בורי' דכתב דנדר בנזיר לוקה אם התרו בו בשעת נזירות ואם התרו אח"כ עכ"פ בשהיה לוקה וכמ"ש הכ"מ שם ואלו לאח"כ בבא חבירו ופרע המעזיבה בעיא דלא אפשטא אי השהיה עושה פעולה או לאו וכפי הנראה דכשהוא בנדר בביה"ק דהליכה היתה בהיתר גמור וא"א לבוא לידי חיוב דפשיטא שיש לספק אי השהיה מעלה או לאו דהוה לאו שאין בו מעשה וכדאמרן. אשר ע"כ היה נראה לומר דרבינו סובר דעקימת שפתיו דאתעביד מעשה ע"י הוה מעשה כממיר ונזיר דע"י אסור בג' מינין ומביא קרבנות חשיב מעשה להתחייב ע"י אף שהטומאה היה בלא מעשה שעומד בביה"ק וכיון שכן אף אח"כ שלא התרו ביה בשעת נזירות אלא אח"כ לוקה כיון שתחלתו היה ע"י מעשה שנדר בנזיר אף שהיה בשוגג אפ"ה חשיב מעשה כמ"ש המ"ל כיון שהיה עכ"פ באיסור שעומד בביה"ק מש"ה בשהיה אח"כ לוקה ומש"ה לא מבעיא ליה בנזיר בביה"ק ושהה והתרו אח"כ ומבעיא ליה בבא חבירו ופרע המעזיבה דהמעשה בתחלה בהיתר גמור אי השהיה מעלה או לאו דלא הוה לאו שיש בו מעשה כיון דהליכ' היה בהיתר גמור אין השהיה מעלה כלום ותיקו ומש"ה פסק דלא לקי עליה בספק ובנדר בביה"ק דהדיבור היה באיסור אף בשוגג חשיב מעשה דומיא דממיר וכי אתרו אח"כ לקי שפיר על השהיה והאי שהיה לא ידענא אי כשיעור יציאה וכניסה או כשיעור השתחויה האמור בטומאת מקדש כמבואר בשבועות שם ומ"מ ל"ד לסדין בציצית דהוה שוא"ת דא"א להיות העיטוף בשום אופן באיסור משא"כ בשידה דהליכה הוה סיבה כו'