שושנת העמקים מא

היה בגירסתו מהשבת אבידה שוא"ת שאני לא כגי' גמרא דידן איסורא מן ממונא לא יליף כו'. ועיין שיטה מקובצת מציעא כ' וכ"ז ולמ"ד באורך ובשבע שיטות במס' מגלה יע"ש ובאיסור דרבנן אף בקום ועשה וגנאי קטן דוחה כ"ה ללא תסור אפילו אי לא תסור ד"ת ממש רבנן אחלי ליקרייהו ולא מתחלה אמרו כן אלא אח"כ ויש כח בידם ערא"ם בביאוריו למגלה ומרגניתא טבא וכבר קדמו הרא"ם ז"ל אבל שיטת התוס' הוא דגנאי גדול דוחה ד"ת שוא"ת וקטן דווקא ממון ומיהו בדרבנן כ"ע מודים דדוחה בקום ועשה כההוא דמנחות בכרמלית וההוא דשבועות סובר רש"י ז"ל לאפרושי מאיסורא דהוה מעשה בידים א"כ מש"ה צריך להעיד אלא בממון משמע אף בקום ועשה כה"ג דוחה וע"כ דאף לרש"י יש חילוק בין ממון לאיסורא ודוחק לומר ה"מ בממון היינו להוציא על ידי דהו' שוא"ת דא"כ לפלוג בממון גופא בין להוציא או להחזיק ע"י וצ"ע:

והנה הר"מ ז"ל בהל' כלאים פרק עשירי כתב פושטו אפילו בשוק דאין כ"ה דוחה ל"ת המפורש ומה שדוחה באבידה דממון הוא כפי הנראה דעת שלישית דאבידה הוה שוא"ת ול"ל כתירוץ התוס' דלא אסיק כו' וגם לא ס"ל לחלק בין גנאי קטן לגדול דא"כ הוה לבאר זאת ולכתוב אח"כ דמאבידה לא קשיא ועוד דעיקר חסר שכתב דאין דוחה ל"ת המפורש ולכאורה משמע שסובר לחלק בין עשה כפסח ומילה דוחה כ"ה ולא לל"ת דחמור מיניה כבריש יבמות ומש"ה חילק בין עשה לל"ת ולא בין שוא"ת ומקשה מאבידה הוה ל"ת וחמור מעשה אף דלא לקי עליה (עיין רש"י יבמות) ומשני איסור שאני ועיין פ"א מהל' עדות במ"ש לאפרושי מאיסורא ובהל' גזילה וה' מלכים. ולמעט במחלוקת אומר אני דהר"מ ז"ל סובר דאין לחלק בין גנאי קטן לגדול אלא החילוק בין קום ועשה לשוא"ת וז"ש שאין כ"ה דוחה ל"ת המפורש היינו קום ועשה והא דמקשה מאבידה היינו שרוצה אחר להחזיק בו דהוה קום ועשה כמ"ש התוס' בשבועות למ"ד הביאותיו לעיל ומש"ה משני דאיסורא מן ממונא לא יליף וא"כ משמע דרש"י והר"מ ז"ל כחדא הווין דאין חילוק בין גנאי גדול לקטן אלא דרש"י יליף לה מאבידה ולהר"מ ז"ל מהסברא הוא דאין לחלק וממונא מאיסורא כו' ודע ביבמות צ' ב' איתא שם דסדין בציצית הוה שוא"ת והקשו בתוס' מ"ש מכלאים דפושטו בשוק דהוה קום ועשה ותירצו כלאים הלבישה באיסור מש"ה אף השהייה הוה מעשה משא"כ ציצית עיטוף לא הוה באיסור דכסותך כו' יע"ש. וממרוצת דבריהם נראה דכל שהמעשה בתחלה היה באיסור אף השהיה הוה מעשה ומש"ה פושטן בשוק וההוא דמכות י"ז ב' דרב אשי אמר כל ששהה כדי פשיטה ולבישה לוקה דתחלת הלבישה היה באיסור משא"כ סדין כו' ולפ"ז בכלאים כה"ג לבש בגד צמר ובא אחר וקשר בו חוט פשתן באונס לא הוה השהיה אח"כ מעשה ולא לקי ועמ"ל הל' ביאת מקדש ובס' ג"ו הארכנו בלאו שאין בו מעשה. ועמ"ל פרק שלישי מהל' ביאת מקדש:

הן אמת שמה שהחליט המ"ל דכל שתחלה היה מעשה אף שהיה בהיתר כההוא דנזיר שנכנס בשידה תיבה ומגדל לביה"ק ובא אחר ופרע המעזיבה באונס דמבעיא ליה בשבועות י"ז ונזיר ט' היינו למלקות אי בעינן שהיה או כדי כניסה ויציאה אלמא אף שהמעשה היה בהיתר ואח"כ פרע המעזיבה באונס מבעיא ליה כו' והשהיה אח"כ הוה מעשה וזה סותר למ"ש ביבמות דבסדין כל שהלבישה בהיתר לא חשיב השהיה מעשה ואמאי לא דמי לנזיר. ונהי די"ל דהתם היה המעשה סיבה ללאו דאי היה הולך בלא שידה היה חייב ה"ה עכשיו דהלך בשידה ובא אחר ופרע המעזיבה חייב משא"כ סדין בציצית דהלבישה א"א לאשכוחי כלל באיסור וכן נזיר שנדר בביה"ק ואמרי ליה לא תנזור דהמעשה היה בהיתר ואמרינן אי דהתרו בשעת מעשה דלקי ופי' המ"ל דעיקום שפתו לא הוה מעשה כ"א שבא ע"י מעשה י"ל דאשכוחי