שושנת העמקים לט

אמרינן דכל המצות נדחים מפני מגלה אכתי מאי פשיטותא אף דכ"ה ד"ת אפ"ה מגלה עדיף טפי א"ו כדאמרן. ועיין פני יהושע שם שגם הוא ז"ל דרך בדרך הזה שכתבנו אלא שכתב דאף דאיסורא מן ממון לא יליף מכל מקום חזינן דכ"ה ד"ת ואין שום מצוה ד"ת נדחית מפני מגלה ואני כתבתי לעיל לשיטת רש"י באמת יליף מהשבת אבידה אף ל"ת דוחה כ"ה דמפסח ומילה ליכא למילף כ"א עשה (ערש"י יבמות ז' ל"ת חמור שלוקה ובל"ת שאין לוקה י"ל) ולא מחלק בין גנאי קטן לגדול דממון חמור מאיסורא ושפיר כתב המ"א דמברכות מוכח דכ"ה לחוד דוחה פסח ומילה אף ביש שהות לקוברו אח"כ דאל"כ לא היה פריך מכלאים מידי דליכא כ"א כ"ה לחוד ופסח יש מ"ע קבורת מתים וכיון שכן איכא תו ק"ו שיהא מ"מ דוחה למגילה לגמרי מק"ו שדוחה עבודה לגמרי ועבודה דוחה מגלה דאין שום מצוה ד"ת נדחית מפני מגלה כאמור. מ"מ מה שר"ל בדברי הרא"ם ז"ל בביאוריו לסמ"ג ואי לא לא דלא מיירי הר"מ ז"ל באין שהות לשתיהן אבאר לקמן אי"ה באורך דלא משמע כן מדברי הרא"ם ז"ל:

וראיתי לבאר בכאן כמ"ש התוס' בשבועות למ"ד ב' לחלק בין בזיון קטן לגדול ולמדין משיטת התוס' דבזיון גדול אף בממון ואיסורא בשוא"ת דוחה ד"ת בין עשה ול"ת אלא דסוברים מהשבת אבידה א"א למילף דממונא הוא אלא מסברא יליף אם כ"ה דוחה לעשה דפסח ומילה כ"ש דוחה ל"ת בשוא"ת דהא לענין דחיה נהפוך הוא כמש"ל ומש"ה הקשו במציעא למ"ד ב' למה לי קרא בהשבת אבידה תיפוק מפסח ומילה ויש לעיין בהשבת אבידה עשה ול"ת הוא לא תוכל והשב תשיבם וכ"ת התם נמי ל"ת דטומאה ונזיר הא כתבו בברכות דאין שוה בכול וישנו בשאלה וצ"ל דתוספת סוברים באבידה ליכא עשה ול"ת כ"ז שלא נטלה ל"ת ונטלו עשה ועיין שיטה מקובצת שם. ובקום ועשה אף דוחה כ"ה שום איסור תורה ודרבנן דוחה אף קום ועשה כלאים וטלטול כרמלית. וגנאי קטן בממון דוחה מהשבת אבידה ואיסורא אי דוחה לשוא"ת ד"ת דאיסורא מן ממון לא יליף. ויש להסתפק גנאי קטן בדרבנן קום ועשה אי אחלי ליקרייהו או לאו ומהא דמנחות ל"ז ב' אפסיק חוטי ציצית בכרמלית משמע טלית גדול ומשמע דהוה גנאי קטן ואפ"ה לא שדר ליה אלמא איסור דרבנן דוחה כ"ה בקום ועשה ועמ"א א"ח י"ג כתב מבואר כן דבחול בגנאי קטן כו' ועיין תוס' שבועות ומציעא. ומכל מקום י"ל ציצית הוה שוא"ת להמ"א ומש"ה דוחה כ"ה בגנאי קטן לשוא"ת בדרבנן. ומההוא דמנחות יש ראיה כמ"ש ובכללים הקודמים כתבנו דאפשר בר"א דאדם גדול כמותו חשיב טלית גדול ג"כ גנאי גדול. ועמ"א שם שכתב ויש אומרים אף בחול שרי בגנאי קטן הוא שיטת רש"י ז"ל דבאמת ממון עדיף מאיסורא ויליף מאבידה אף גנאי קטן דוחה כ"ה לד"ת בשוא"ת ומוכח כן מדברי רבא במגלה דפשיט ליה מ"מ ומגלה מ"מ עדיף דדוחה ל"ת שבתורה וע"כ אין חילוק בין ממון לאיסורא ומהתם יליף לה דאי שיש לחלק כמ"ש הפני יהושע בברכות דא"צ להחזיר אבידה כ"א היכא דבשלו הוה הטריח דאבידתו קודמת לאבידת חבירו. וכדבריו מבואר בר"מ ז"ל הלכות גזילה ואבידה ולקמן אי"ה אבאר א"כ לא מוכח דכ"ה ד"ת הוא כמ"ש הפ"י במגלה אלא ע"כ דאין לחלק כלל בין ממון לאיסורא לסברת רבא ומש"ה פשיט שפיר דמ"מ עדיף ממגלה והלכתא כרבא ומש"ה פסקו שפיר אות י"א דאף בחול ביושב בבית הכנסת ואין טלית גדול עליו דשרי בגנאי קטן בשוא"ת וציצית שוא"ת הוה להמ"א כמ"ש בכללים הקודמים, ובש"ע פסק כתוס' דיש חילוק בין ממון לאיסורא ובאיסור גנאי קטן בשוא"ת אין דוחה בשוא"ת לאיסור תורה ובממון דוחה ואפשר בממון גופא י"ל כמ"ש הפ"י בברכות דבשלו גופא לא הוה מטריח א"ע ולפ"ז בעדות ל"ש האי סברא דממון מאיסורא לא יליף ולקמן אבאר במציעא כ' אי"ה:

ויש לנו הרהורי דברים בתוס' שבו' ל' ב'