שושנת העמקים כד

תוסיף) אלא שזה שיבוש דזה מקרי בעידנא כיון דעוסק במצוה ול"ד למ"ש התוס' גיטין מ"א א' ד"ה לישא דהתם עיקר המצוה בגמר ביאה משא"כ הכא כל מתנה ומתנה מצוה היא:

ולענין אי עשה דוחה לעשה ול"ת שאין שווין בכל הנה התוס' ב"מ למ"ד ב' ד"ה הא ויבמות ה' ד"ה ואכתי מבואר מדבריהם מצורע בימי חלוטו אסור בתשמיש המטה אין ללמוד מראשו וזקנו דעשה דחי עשה ול"ת שאין שוה בכל שגדול השלום ולמ"ד מותר מצי למילף בעשה ול"ת שאין שוין כ"א בזכרים ולא בנקיבות אבל אלמנה לכ"ג כיון דהיא מוזהרה כאי' אין למידין מכאן ולפ"ז לדידן דמצורע בימי חלוטו מותר בתשמיש המטה כמ"ש הר"מ ז"ל פרק עשירי מהלכות ט"צ ה"ז ומה שנרשם חולין קמ"א מיי' פי"א שם בימי ספורו א"כ עשה ול"ת שאין שוה כ"א בזכרים איכא למילף מזקנו דדחי להו עשה אבל אלמנה מנשואין שאשה מוזהרת כאיש אין עשה דוחה כמ"ש ביבמות כ"א. ומנזיר ליכא למילף שישנו בשאלה יע"ש:

ודע דבפסחים מ"ז ב' אמרינן אחרישה לא לחייב דחזי לכסות דם צפור והקשו בתו' בשם ריב"א כתישה אמאי לא שרי ועוד י"ט עשה ול"ת הוא. אבל בלא"ה ל"ק ואמאי הא הוה כמה לאוין כבר כתבנו לעיל בכלל ב' דלאוין במצות חלוקין חד עשה דחי לכמה לאוין לא במצוה א' ועוד י"ל נהי דלא דחי מ"מ לא לקי עליה משא"כ לאו ועשה הוקשו להם שפיר מההיא דשילוח הקן קמ"א והראשון נראה עיקר ועמ"ל פ"א מה' שופר שכתב בענין עשה דלא דחי לל"ת ועשה והמתבאר שם מדבריו הוא כך דכ"ע אית להו סברת הריב"א בחולין קמ"א דלא לקי על הל"ת אלא הואיל ולית השתא דם ציפור ומטעם הואיל קאתינן עליה הואיל לאיסורא לא אמרינן וריב"א סובר הואיל לאיסורא אמרינן עוד כתב דאף אי ליתא לסברת ריב"א מ"מ עשה ממצוה א' ול"ת ממצוה אחרת ודאי לא לקי דדחי לה עשה והא דחרישה דכלאים דחייב משום י"ט היינו הואיל דאיסורא לא אמרינן יע"ש. והיה אפשר לומר דהתוס' פסחים מ"ו ב' ד"ה כתישה ב' קושיות הם א' שהקשה הריב"א וה"ק כתישה אמאי לא דחי ועוד דהוה עשה ול"ת וחדא קושיא היא דאי דמ"מ לא לקי על ל"ת אלמא דס"ל הואיל דאיסורא אמרינן א"כ מאי פריך כתישה בי"ט מי שרי ואמאי לא הא מצות כיסוי דם ציפור דחי לה דהשתא ליכא לתרוצי די"ט עשה ול"ת הא דחי לל"ת ולא לקי דהואיל דאיסורא אמרינן ותירצו דה"ק אחרישה דכלאים לא לחייב דלא הוה כו' ולא סבירא להו דדחי ועוד תירצו דהוה מלאכה שאצ"ל דלא הוה אלא מדרבנן ופריך כתישה בי"ט מי שרי והוה צריכא לגופא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ואף דעשה די"ט אין נוהג באנשים וע' תוס' קידושין ל"ג ד"ה מעקה ואפ"ה אין עשה דוחה עשה ול"ת כה"ג. ובהא דהשבת אבידה כבר הקשינו אימא דכתב קרא דלילקי עליה לפירוש ריב"א חולין קמ"א:

ובענין דקיי"ל דבעינן בעידנא הא לא"ה לא דחי אם לקי עליה הנה מפסחים מ"ז לכאורה יש כדמות ראייה דפריך והא ראוין לכותשן כלאחר יד ומאי קושיא והא בעידנא דמעיקרא לאו דחרישה לא מקיים מ"ע דכיסוי דמחוסר כתישה ואי הוה אמרינן נהי דלא דחי מ"מ לא לקי הוה א"ש והיינו למ"ד הואיל דאיסורא אבל למ"ד לא אמרינן הואיל דאיסורא קשה (ועיינתי בפני יהושע ביצה ח' כתב קצת בע"א) ועוד הא מנ"ל דהא דיליף דעשה דחי ל"ת מכלאים או מראשו וזקנו והתם בעידנא הא אי לא"ה מלקי לקי ועמ"ש כלל א':

והנה מהא דב"מ למ"ד א' ב' מבואר דעשה ששוה בכל דחי לעשה שאין שוה בכל דל"ש מה אולמיה אבל לעשה ול"ת שאין שוה בכל לא דחי דמצורע גדול השלום ולמ"ד מצורע בימי חלוטו מותר יליף מהתם היכא דעשה ול"ת אין נוהג כ"א בזכרים דדחי להו עשה אבל אם עשה ול"ת נוהג בזכרים ונקיבות כלאוי כהונה אלמנה לכ"ג אין דוחה כמ"ש כ"ז לעיל. וז"ש רש"י שם דאין הל"ת מצטרף הא לא"ה הוה עשה דחי לעשה שאין שוה בכל אלא שאין הל"ת מבטל ל"ת חבירו. והוי יודע דאף דנאמר דעשה שוה