שושנת העמקים כג

בהלכות כלאים ומניין שתוכף ב' תכיפות אסור מפני שהוצרך התורה להתיר כלאים בציצית והתם ליכא כ"א ב' קשירות והא מיחדיו נפקא ועכ"מ שהביא קשר עליון ד"ת ולכאורה התם הוכיח דציצית בעינן ב' קשרים אבל מהכא לא מוכח דבענין זה הוה כלאים ומיחדיו נפקא ותדע דתינח לר"י לרבנן מנא להו וכדמסיק בנזיר דאיכא תנא דיליף מראשו ומיהו זה י"ל ומ"מ הלשון קשה וצ"ע כעת. שוב ראיתי בס' הכריתות כלל ש"ג סימן קס"ד כתב דאין עשה דוחה ב' לאוין והלשון שם קצת צ"ע. עיין בר"מ ז"ל פ"ג מה' ציצית ה"ט ובראב"ד ז"ל ושם אנשים קאי ובשו"ת שאגת אריה סימן למ"ד משמע דהבין אף טומטום כו' אין דוחה בכלאים וי"ל הראב"ד לשיטתיה שסובר כהר"מ ז"ל כל ספק מ"ה שריא א"כ פטור הוא משא"כ למ"ד ספק כודאי אלא שאין לוקין עליו י"ל כל שמחויב לעשות המצוה מספק דוחה לל"ת ומיהו מכלאים י"ל דוקא ודאי לא ספק. ע"ש הביא ד"ה חולין ק"י ב' בשם ר"ת דעשה דוחה ל"ת בציצית אף בלילה והביא דברי הראב"ד ז"ל פ"א דתמיד ודחי זה מיבמות גזירה ביאה א' אטו ביאה שניה והיה נראה לחלק ביניהם שוב ראיתי שגם הוא חילק בזה ואי"ה בכלל ג' אבאר עוד. עט"ז א"ח תצ"ח אות י"ב אי י"ט עשה ול"ת כר"א או כרבא כלל ג' בו אבאר מה שנסתפקנו בכלל ב' אי עשה ול"ת דוחים לעשה לחודיה הנה רש"י בב"מ למ"ד א' ד"ה האי פירש דהא דפריך והא אין עשה דוחה עשה ול"ת אף באבידה איכא ג"כ ל"ת מ"מ אין הל"ת לא מהני מידי הביאו המ"א א"ח סימן תמ"ו ב' התם שפיר דהל"ת אין דוחה ל"ת דטומא' משא"כ עשה ול"ת י"ל דדוחה לעשה לחוד דל"ש מה אולמי' כו' אמנם מתורתו של הריטב"א הביאו השיטה מקובצת שם שכתב הא דמזכיר לעשה ול"ת ל"ד דא"נ לא היה בטומאה כ"א עשה לחוד אין עשה דוחה עשה והא אבידה יש עשה ול"ת והוצרך להזכיר בטומאה עשה ול"ת ש"מ עשה ול"ת לא דחי לעשה לחוד ונראה שם מריטב"א דבאבידה יש עשה ול"פ ש"מ כדאמרן ועיין רש"י שם נרשם יבמות כ"א לכאורה התם ליכא כ"א עשה ולאו דלא תהיה אשת המת חוצה מתקיים ע"י חליצה דודאי מנשואין נמי חליצה בעי ובנ"י שם כדאמרינן ביבמות ג' והיינו דאמרינן אימור דאמרינן דאתי עשה כו' אבל ל"ת לא דחי:

שמעתי אומרים משם רב א' שהתפלא עמ"ש מהרש"א ז"ל עירובין ק' א' בתוס' ד"ה מתן דעדיפא הוה להו להקשות דליתי עשה ול"ת דבל תגרע ולדחי ל"ת דבל תוסיף והא רש"י ב"מ כתב דאין ל"ת דוחה כו' ואני אין רואה מקום לתמיה זו וכי מה עשה לו מהרש"א ז"ל ודברים ברורים כנים ואמתיים דלצרף ל"ת לעשה לדחית עשה ול"ת לא הא עשה ול"ת דחיין ודאי לל"ת לחודיה דאפילו עשה לחוד דוחה לל"ת ומהרש"א קאמר עדיפא היינו דיקשה לפי האמת קצת דקאמר ר"י הרי עשית מעשה בידים הא עכ"פ מקיים עשה ול"ת. הן אמת שיש לעיין בקושית התוס' שם דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש עיין זבחים צ"ז ב' וכ"ת דאליביה דרב אשי שם הוקשה להם כאן ז"א דנהי דמיקדש לא מוכח מ"מ מעצם לא תשברו מוכח (עיין זבחים שם תוס' ד"ה ואחד ויש לנו הרהורי דברים במ"ש מהרש"א ז"ל פסחים פ"ה ד"ה כשהוא וה"ה לאביי וכ"ה בתוס' שם כו' והא בזבחים כתבו התוס' דאביי נמי סובר דא"א שלא ישרף מעט אלא דמש"ה לא הוה לן להפסיד כל המוח שבקולית כו' ומהרש"א ז"ל כתב דמש"ה א"א לקיים שניהם לאביי משום פקע) ומיהו מ"ש מהרש"א ז"ל פסחים פ"ה א' ד"ה כשהוא י"ל קצת או דכ"א יאמר בפסח מש"ה לא דחי דלא הוה בעידנא עת"ו זבחים ופסחים שם. ועת"ו עירובין ק' א' ד"ה מתן דלכאורה סמכו קושייתם אמ"ש מקודם דבעולה איירי דאי בחטאת לא הוה בעידנא (עיין זבחים פ' ב' בתוס' ד"ה בל