שושנת העמקים כב

לשחוט פסחו ולמול בנו כמבואר שם וברכות כ' יייו"ש גם הא דאמר בנזיר מ"ח לר"י איצטריך להולך לשחוט פסחו משום כרת ואמאי לא משני דעשה שאני וסבור הייתי לומר דודאי לר"ע בעלמא עשה דוחה לב' לאוין כיון דגלי קרא דעשה דחי לל"ת דחמור מה לי כו' והתם בכ"ה דמיירי שאפשר לקבור אח"כ ע"י אחרים וליכא עשה דקבורת מתים רק כ"ה שלא יהא מוטל בבזיון וגזירת הכתוב הוא ה"א דוקא חד לאו מה דגלי גלי ויש כדמות ראיה לזה דאל"כ מנ"ל לר"ע מלאחותו דדחי כ"ה לב' עשין הולך לשחוט פסחו ולמול בנו דלמא רק לחד עשה אלא גלוי מלתא כיון דחזינן דכ"ג דוחה לב' לאוין אלמא שוה לשאר עשין ה"ה דדחי לב' עשין ומכל מקום אין זה ברור לומר כן דעשה ידחה לב' לאוין השוין בכל:

עוד י"ל דע"כ אמרו בנזיר מה לי חד לאו או ב' לאוין אלא בלאוין חלוקין כ"ג ונזיר משא"כ במצוה אחת שיש בה לאוין ואזהרות כפולות מנלן דעשה א' דחי לב' לאוין דמכלאים ליכא כ"א חד אזהרה דמצריך צריכי העלאה ולבישה ותדע דהכין הוא דאל"כ מה אמר ביבמות ה' ב' למה לי לבישה הא צריך ללקות ב' וכן מראשו דהך תנא דמוקי לנזיר מצורע אין ראיה דהוה לאוין חלוקין משא"כ במצוה א' שיש ב' אזהרות ועיין פסחים מ"ז ב' אחרישה לא לחייב ובמ"ל בה' שופר ולקמן אי"ה אבאר עוד באופן שלכאורה ב' לאוין במצות חלוקות פלוגתא דר"ע ור"מ ומצוה א' באזהרת כפולות לא ידענא מה אידון ביה ולהר"מ ז"ל ברבוי דלאוין לא יתרבו המלקות אכתי ב' לאוין במצוה א' י"ל דאין עשה דוחה אותם:

הן אמת שיש לראות בהא דלאו דכלאים דהר"מ ז"ל לא כתב שלוקה פ' כי לדעתו ז"ל בההוא דפוטיתא דוקא לאוין חלוקי' יתרבו המלקות עיין בשרש הב' אבל לשאר פוסקים י"ל דלקי בלבישה פ' דהא דמצריך צריכי העלאה ולבישה לר' יהודא דבר שאין מתכוין אסור אבל לר"ש דבר שאין מתכוין שרי מיותר לאו דלבישה דק"ו מהעלאה ומוכרי כסות ממילא שרי ולהפנאה מסיק ביבמות כולה משעטנז נפקא וע"כ לומר דלקי על לבישה ב' דאל"כ לכתוב קרא דהעלאת שעטנז אצל גדילים. וכ"ת ה"א לבישה כל תרי מיני אסור אי לא הוה כתיב כלל לבישה דיו לבמ"ה להיות כנדון עמ"ש בספר פורת יוסף בחדושינו למס' יבמות. ועוד י"ל מפסחים כ"ז ושבת כ"ז וס"ז דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ר"ש הוא והא לר"י נמי הכין הוא דהעלאה דומיא דלבישה כמ"ש ביבמות אבל בירורן של דברים כך הוא דודאי לר"י אי לאו לבישה ה"א העלאה אסור אף שאין מחמם כלל ולכך כתיב דומיא דלבישה הנאת חימום הוא דאסור ומ"מ מוכרי כסות כיון שמחמם אף שאין מתכוין לכך אסור דבר שאין מתכוין ולר"ש הוא דשרי מוכרי כסות וכ"ז לבתר דגלי העלאה דומיא דלבישה ואי לאו קרא דלבישה ה"א אף שאין בחימום כלל וכעין אהל נמי אסור והא דאמר ה"א מוכרי כסות היינו אף שאין מחמם כלל כמ"ש הרמב"ן ז"ל בחדושיו ליבמות והביאו הרשב"א בשבע שיטות שעומד בחמה וצער הוא לו מה שנושא על כתפיו ואף לרש"י ז"ל שפירש מוכרי כסות שאין מתכוין לחימום שרי לר"י היינו מגזירת הכתוב דומיא דלבישה ממש ובעלמא אין מתכוין אסור הכ' שרי ואי לאו קרא ה"א אף בלא חימום כלל אסור אף לר"ש אלא שהרמב"ן ז"ל הקשה מפסחים ושבת דלר"י מוכרי כסות אסור. ואפשר דרש"י ז"ל לישנא דאפילו מוכרי כסות משמע מהכא נפקא דשרי והיינו לר"ש דגלי קרא דבעינן הנאת חימום מוכרי כסות שהולך לבוש לא הוא פ"ר כמ"ש הרמב"ן והרשב"א ז"ל דבר שאין מתכוין שרי ואף דכאן אליביה דר"י קיימינן מ"מ פריך ליה לכ"ע וכמ"ש בחה"ר דנהי דרבנן לא בעינן מוכח ומופנה מ"מ נלמוד מכאן דבכל התורה צריך מוכח או מופנה וכיון דהלכתא כר"ש נקוט רש"י מוכרי כסות היינו דבר שאין מתכוין ולישנא דגמרא משמע כך וא"כ י"ל עשה דוחה לב' לאוין במצות חלוקות לא במצוה א' וכאמור:

ואגב גררא ראיתי להזכיר מ"ש הר"מ ז"ל