שושנת העמקים כא

וכאמור ומיבמות והקומץ הוקשה לו וכדכתיבנא באופן שדברי ר"י שבמרדכי ושבתוס' יבמות לאחדים המה דמש"ה ציצית הוה שוא"ת דבשעת עיטוף אין חיוב והשהייה אח"כ לא הוה מעשה ולשיטת רש"י י"ל דמש"ה הוה ציצית שוא"ת דר"ח סובר ציצית חובת טלית הוא וכמש"ל אבל לדידן ציצית חובת גברא הוא י"ל דציצית הוה קום ועשה בלבישה וסדין בציצית אה"נ דאסור ללבוש ועטא"ח סימן ט' באורך. וא"כ בחול כשרוצה ללבוש תחלה בפסול אסור הא נפסק ועודו עליו י"ל דשרי דהלבישה הוה בהיתר והשהייה אח"כ הוה שוא"ת ושרי מפני כ"ה ומ"מ מי יקל ראש במ"ש המ"א דלשיטת התוס' כל שאין גנאי גדול כ"כ כמו ערום אין כ"ה דוחה שום מצוה ד"ת אף בשוא"ת וא"כ בחול אף שנפסק לאחר הלבישה צריך לפשוט וברה"ר אם צריך לפשוט כל בגדיו הוה גנאי גדול א"צ לפשוט אם נפסק אח"כ אבל אם לבש במזיד באיסור י"ל דפושטו בשוק אף בגנאי גדול לדידן אפשר הוה ציצית קום ועשה כדכתיבנא:

ודע שהב"י הביא תשובה אשכנזית ושם נאמר דמותר מפני כ"ה וסיים הב"י ואינו נ"ל דל"ד יושב בפני הקהל לפושט טליתו בשוק ומשמע לכאורה דאריש דבריו ובשבת קאי תשובה אשכנזית אבל המ"א מפרש דבחול קאי והנה נראה דתשובה זו כר"י ובחול איסורא דרבנן ומש"ה בשבת שרי כמ"ש המ"א. והב"י סיים דאין נראה לו לדמות כו' ורמ"א לא הביא דברי הב"י. וצ"ע ממ"ש הב"י תחלה דברי ר"י בסתם ולא כתב כלום ועל תשובת אשכנזית כתב דאין נראה לו וכ"ת על הדמיון קאמר דהלשון משמע דחולק על גוף הדין. ואם לומר דהתשוב' מתיר אף בחול וכמ"ש המ"א וע"ז כתב הב"י דאין נראה דר' אשי שהיה פושט טליתו בשוק היה גנאי גדול דאדם חשוב כר"א כו' משא"כ בבית הכנסת גנאי קטן אסור בחול ושבת שרי ולכך לא השיג הב"י על דברי הר"י דבשבת שרי ומש"ה לא הביא רמ"א י"א דבחול הוא דאוסר הב"י לא בשבת דא"כ למה ליה לאקשויי התם בשוק תיפוק ליה התם בשבת ומש"ה לא הוה שדי משא"כ בחול דהוה מ"ה אסור ללובשו בבית הכנסת ואולי דתשובה סוברת דבשבת אסור מ"ה וא"כ אמאי לא שדי בכרמלית דעכ"פ הולך בלא ציצית אע"כ דכ"ה דוחה בשוא"ת וציצית הוה שוא"ת דבשעת עיטוף אין מצווה כמ"ש התוספות ביבמות ואהא כתב דל"ד דהתם גנאי גדול וכאן גנאי קטן ומיהו הדין אמת כדכתיבנא:

והא דומחפק אם עלה קר ה שראה הוא אולי לאו הנה למ"ד מכלאים ב א התם ב' לאוין לא תלבש ולא יעלה והלובש קה ז שם פ' ואפ"ה עשה דציצית לא מחל ב מצריך צריכי העלאה אלא ל בפסחים אין לוקה כ"א חדא ועיין מהרש"א ז"ב משה לאוין מצרך צרים השוחט פסק על חמץ אף דב א חו"מ ביוב וב ואין לוקה אלא חדא ובלח"מ פ חדא לדעת ימצא מצרך צריכי ואין לוקה ( אח בואי הר"מ ז"ל בעשה מעשה אי ל לעות עוד ובפני יהושע ביצה דן חזיר מה לי חד דעשה דחי דב' לאוין כמ"ש מתב עיינתי לאו או ב' לאוין ואני ההדיוע ל נאחיו "ח ב' דמסיק לר"ע איצטרך אמה הוא ור"י אמר דל"צ לכ"ג ונזיר שההא דחי ה"ה לשניהם קרא לכ"ג ונזיר כיון דבכל מ לט מחבירו וחד וא"כ הדרן לכללא דהנכה לה החם וב' לאוין לא דחי חד עשה כא . ה דקלין מכ"ג ונזיר דדחי לב' לאוין שאני התה א הם זה אינו שוה בכל וזה ישנו בשאלה ול ה נילף במה הצד כו' ועת"ו כתובות ל"ב א' יד שכן ובמהר"מ שי"ף ז"ל. ועת"ו נזיר מ"א תוס' דאי שכתבו דחכמים סוברים מה לי חד לאו או ב' לאוין וציינו לקמן נ"ח ובא"מ הגיה מ"א והיינו הך דהכא ומ"מ אין ראיה דחכמים פליגי אר"ע דהתוס' בדף מ"א כתבו עוד תירוצים דראשו סתמא משמע אף נזיר וכן לדידן נפק לן דנזיר מצורע מגלח דסתמא כתיב ומהתם ליכא למילף שישנו בשאלה ועיין בדף נ"ח שם בסוגיא דגדילים ומכל אלה אין הכרח לומל דעשה דחי לב' לאוין השוין בכל ועוד מכ"ה ליכא למילף שדוחה כמה עשין שיש בה כרת בהולך