שושנת העמקים טו

דאין עושין יוכיח מהלכה דילפותא הוא. והבן וצ"ע. ומה שהביא ראיה מספר כריתות עיינתי שם במדות ק"ו בית א' ס"ט וכתב שם דאין דנין יוכיח מהלכה אפשר כוונתו לחזק הק"ו והלשון אין דנ"ין לא אין עושין יורה על זה ויש כדמות ראיה ממ"ש התוס' חולין קט"ו ב' ד"ה כלאי הכרם שהוקשה להם מה להנך שכן בשריפה ומאי קושיא דלמא יליף מערלה וערלת ח"ל יוכיח (או דסידרא ל"ד ותחלת הדין מחמ"פ עיין מהרש"א פסחים כ"ה א' תוס' ד"ה מה לכלאי הכרם) דודאי ערלת ח"ל אין בשריפה דערלה בא"י יליף מהיקשא עיין סוף תמורה משא"כ ערלת ח"ל וש"מ דאף יוכיח לחזק הק"ו אין עושין מהלכה. הן אמת שמתוספת סוכה ל"ה א' ד"ה לפי הוקשה להם לימא הטעם דכתותי כו' ומאי קושיא דנ"מ בערלת ח"ל ש"מ דערלת ח"ל נמי בשריפה וע"ש בס' כפות תמרים ולזה י"ל דתוס' סוברים כש"ג הביאו המ"א א"ח תרמ"ט אות כ' דערלת ח"ל יוצא בה דיכול להאכיל למי שאין מכיר בה אלא דא"ה א"ש נמי ההוא דחולין דליכא למימר ערלת ח"ל יוכיח דלכאורה ערלת ח"ל שרי בהנאה כדבעינן למימר לקמן בעזה"י:

שאלה מי שקידש אשה בערלת ח"ל אי הוה קידושין ודאי או ספק או לא הוה קידושין כלל תשו' אשיב בקוצר הנה בקדושין ל"ו ב' בתו' ד"ה כל הוכיחו דערלה נוהג בשל עכו"ם מדקתני יורד ולוקח דבש"ע מיירי ובישראל אסור בהנאה כ"כ הרא"ש וכ"כ הרר"י תלמידו בנכ"א ח"ב דערל' אסור בהנאה ולפי דבריהם צ"ל מ"ש בקדושין ל"ט א' אריוך ספק לי ואנא איכול כו' רב אויא ורבא בר ר"ח ספוקי מספקא להדדי סברי כמ"ד ערלת ח"ל הלכתא מדינה אבל למ"ד הלמ"מ אסור כמ"ש הכ"מ פ"ו מה' מ"א ובי"ד רצ"ד דלדידן הלמ"מ מי שיודע שזה ערלה אסור להאכיל לחבירו שאסור בהנאה ודע שהרי הר"ב אומר כן בי"ד רצ"ד ס"ח בהג"ה דאסור לסייע לעכו"ם בערלה משמע ערלת ח"ל אסור בהנאה והוה כמשתכר באיסורי הנאה אמנם למ"ש המ"א א"ח תרמ"ט אות כ' בשם ש"ג משמע אף למ"ד הלמ"מ מותר להאכיל לחבירו וכתב שם באתרוג יש לסמוך עליו אלמא ספוקי הוה אי ערלת ח"ל אסור בהנאה די"ל הלמ"מ לאכילה נאמרה וא"כ מי שקידש אשה בערלת ח"ל ל"מ אם היא א"י שהוא ערלה די"ל דמקודשת דבתר דידה אזלינן לא בתר הנותן וכה"ג כתב המ' פ"ה מה"א ה"א בקידש באיסורי הנאה והיא חולה יע"ש אלא אפילו יודעת יש לחוש לש"ג דמותר בהנאת ערלת ח"ל וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה ובההוא דסוכה וא"ח תרמ"ט יש לנו אריכות דברים אין עת האסף פה ואי"ה בפריי לא"ח יבואר:

עיין פסחים ס"ו א' דקאמר הלל לבני בתירא ק"ו איבעיא לכו למידן ויבמות ז' א' דס"ד למילף דתהא רציחה דוחה שבת מק"ו והני קלין וחמורין לקולא הם ויקשה למ"ש הק"א דאין עונשין שמא יש פירכא וי"ל עמש"ל ומדברי קדשו של מהרש"א ז"ל ב"ק כה ב' ברש"י ד"ה הניחא למדתי דבר חדש למאן דאית ליה היכא דמופרך ק"ו לא אמרינן דיו היינו היכא דמפורש בתורה וג"ש כמפורש דמי אבל היקשא לא. ויראה כ"ש סמוכים ויראה דוקא דלא מוכח ומופנה ובקדושין ד' ב' בתוס' ד"ה מעיקרא כתב מהרש"א ז"ל דאפילו היקשא הוה מופרך היינו דאם אחרת יקח הוה מופנה. ומסוגיא דב"ק ללמוד דבר מחודש והוא כמו שאגיד דמפץ בשרץ יליף מק"ו מפכין קטנים ומת יליף ג"ש משרץ ואם נגע אדם במפץ שנטמא במת ונכנס למקדש לוקה וחייב כרת ועיין בר"מ פ"ג מה' ביאת מקדש הי"ג ולא מצינו בשום מקום שיאמרו הפך זה ואמאי הא בשרץ מק"ו ואין עונשין מ"ה וי"ל דג"ש מופניות מב' צדדים ללמוד רק דבר זה קמיה שמיא גליא דלית פירכא להאי ועונשין שפיר. וע"ש בתוס' ב"ק ד"ה אמר:

והנה חזות קשה ראיתי בר"מ ז"ל פכ"ב מה' כלים ה"א המפץ כו' מת טמאין במדרס ד"ת ובשאר טומאות מדבריהן ככ"ל פשו"טי כלי ע"ץ. הנה מ"ש מדבריהן י"ל דאזיל לשיטתיה דכל י"ג מדות ד"ס קרי ליה ועכ"ז יקשה שהבדל יש בין ד"ס ובין מדבריהם אמנם מדסיים בכל פשוטי כלי עץ משמע דלא הוה