שושנת העמקים יג

כ"ב ב' ולחזקיה למאי הלכתא איתקש אמ"ה לדם ולכאורה קשיא דאי לאו היקשא ה"א מסברא דאמ"ה אסור בהנאה מחמת קושית התוס' שבועות כ"ד א' ד"ה האוכל חייל איסור אמ"ה על עשה דשאין זבוח וע"כ חידוש וגזירת הכתוב הוא משא"כ אי אמ"ה אסור בהנאה הוה מוסיף כמ"ש הר"מ ז"ל בפירוש המשניות דכריתות עלה דיש אוכל אכילה א' וחייב כו' והיינו אומרים מסברא דאמ"ה אסור בהנאה ממה דנימא גזירת הכתוב וז"א דמה"ת לאסור בהנאה דלא יאכל כתיב ועוד אמ"ה הוה מוסיף לב"נ והתוס' בשבועות לרבי שמעון קשיא להו דלית ליה מוסיף עמ"ש בפריי לי"ד סימן ס"ב בש"ך אות א'. וע' תוס' חולין ק"ג א' ד"ה ומר סבר וער"מ ה' מלכים פ"ט בשר מהחי לב"נ וע"ש ונ"ל דלא קיימא נמי לחתיכת בשר או דהוה ח"ש עמ"ש תוס' חולין ל"ג א' ד"ה אחד דלא כהר"מ ז"ל בה' מלכים:

ודע שהמ"מ פ"א מה' אישות הלכה ב' כתב דג"ש דינה דין תורה ומכלל תורה שבע"פ וממרוצת דבריו שם משמע דג"ש ותורה שבע דין א' להם ואחר העיון נראה שהפרש יש בין ג"ש ובין הלמ"מ. דג"ש עונשין ומזהירין כמבואר בכריתות ה' א' ופסחים כ"ד א' היקשא כ"ש ג"ש דעדיפא מהיקשא עיין גיטין מ"א ב' ובתוס' ד"ה דכ"ע י"ל ומ"מ הכין היא וממקומו מוכרע מכריתות שהרי בתו מאנוסתו לא למדו אזהרה אלא מהנה הנה ואלו הלכה למשה מסיני נהי דנאמר דעונשין מהלל"מ אם נאמר לו בפירוש כן אבל אזהרה א"א להוציא מהלל"מ כ"ז שלא נכתב בקרא. וער"ן ז"ל שבת פ' כלל גדול אבות מלאכות ארבעים חסר א' דמש"ה מעביר ד"א ברה"ר הלכתא גמירי דסמכה הלמ"מ אתורה שבכתב דהוה מוציא מרשותו דאין עונשין מהלמ"מ בענין אחר יע"ש. ומנא אמינא לה ממ"ש הר"מ ז"ל בה' מ"א פרק עשירי ה"ט וי' דערלה בח"ל אין לוקה יעו"ש ושוב מצאתי בקרית ספר מפורש ערלה בח"ל כמ"ש ואין לוקין עליה. ולפ"ז איסור ט"א הלמ"מ כמו דחל על ח"ש ע' תוס' שבועות כ"ג ב' ד"ה דמוקי כ"פ הר"מ ז"ל ובי"ד רל"ח רל"ט. ועט"ז י"ד סימן רצ"ט הקשה למה קרא בא"י דאף בח"ל אסור ולמ"ש בקרית ספר בא"י לקי ובח"ל לא לקי. ואי קשיא ממ"ש הר"מ ז"ל פרק ד' מהמ"א ה"ו דאוכל מטריפה לוקה משמע מכל ע' טריפות והא לית בפירוש כ"א דרוסה ושאר הלמ"מ הא לא קשיא כמש"ל בשם הר"ן דהלל"מ שבאה להסמיך לקרא שפיר עונשין ומזהירין וע' טריפות נכללו בקרא דבשר בשדה וזבחת כאשר צויתיך בע"פ ואם שהה או דרס לקי משום נבילה ומ"ש הר"מ ז"ל פ"ה מהלכות שחיטה ה"ג הואיל ואין בפירוש אלא דרוסה החמירו בה יותר דרוסה מפורש ממש ואינך אסמכוה הלמ"מ אקרא משא"כ הלמ"מ שבא ענין בפ"ע אין עונשין ואין מזהירין והוה כח"ש וכדכתיבנא:

ודע שיש להסתפק בדבר הנלמד מהלמ"מ אי אמרינן בה ספק תורה לחומרא וכבר עמדתי ע"ז בפריי לי"ד ק"י במחודשים. והנה ממה ששנו בתוספתא פ"ו דמקוואות כזית כו' ספק יש בו כשיעור או לאו ספקו טמא שכל דבר שעקרו מן התורה ושיעורו מד"ס ספיקו טמא הביאו הכ"מ פ"א מה"א ה"ב משמע הא עקרו מהלמ"מ ספיקו לקולא וכ"מ לכאורה מהר"מ פ"ה מה"ש בעי"ן טריפות ומיהו ז"א דהם עיקרן מד"ת כמש"ל והר"מ ז"ל לשיטתיה פ"ט מטומאת מת דכל ספק תורה לחומרא מדרבנן ומש"ה דרוסה מפורש ממש החמירו בה ומלת החמירו בה יורה על זה אבל מתוספתא לכאורה יש ראיה דהא טומאה ברה"י ספיקו כודאי מ"ה אף להר"מ ז"ל אפ"ה כל שעקרו מד"ס היינו הלמ"מ ספיקו לקולא:

ומן שמיא אנהירנון לעיינין דלא מוכח מתוספתא מידי בהקדים הקדמה א' מ"ש המדות אהרן בחלק ק"ו חלק ב' ותוכן כוונתו מ"ש בנזיר נ"ז א' אין דנין ק"ו מהלכה ואבעיא להו עצם כשעורה הלכה או רביעית דם הלכה ת"ש עצם כשעורה הלכה ופירש הוא ז"ל דבכל ק"ו יש שלשה גבולים קולת המלמד וחומרת הלמד וחומרת המלמד שאנו דנין עליה להיותו בלמד ואבעיא להו אי חומרת המלמד הלכה או חומרת הלמד הלכה ומדלא אבעיא להו אי קולת המלמד הלכה ש"מ דלא איכפת לן בקולת המלמד ומסיק