שושנת העמקים קכח

בכרי הזה אנו מצרפין חששא שמא השליח יסבור שבע"ה לא יגע בו עד שידע כיון שיראה שלא נחסר כדי מדתו לא יאכל ולשמא יתרום אחר לא אסיק השליח כו' ואף דבלא"ה חזקה כל היכא דאיכא לברור מבררינן אפשר מדידה טורח הוה, ועוד חזקה שליח עושה שליחות אלים טובא רק מפני חששא זו מצרכינן כו' ולפ"ז מיירי בידוע להבע"ה מדת הכרי הא לא"ה א"צ שידע ועיין ברמ"א בי"ד ועדיין צ"ע. ומיהו הא ליכא למימר דבגמרא איירי בציוה להניח התרומה אצל הכרי דסובר המשלח כו' ולא אסיק שמא יתרום אחר דיסבור למה ליה לאחריני לטרוח והטו"ר מיירי בנותן טובת הנאה לשליח (עמ"ל פ"ד מבכורות יע"ש) דאסיק השליח אדעתיה שמא יתרום אחר דטובת הנאה שלו ויבוא לידי מכשול דז"א ואין להאריך:

ועתה הבוא נבוא לבאר אם הא דלקולא לא אמרינן בשל תורה לכאורה לרב ששת חזקה אלימתא וא"צ לשאול כלל כמשמעות הגמרא עירובין מיולדות א"כ נהי דלר"נ חיישינן היינו מדרבנן אבל מ"ה הוה חזקה אלימתא אלא שאין זה מוכרח דלר"ש גופא דוקא שהמשלח יוכל לבוא לידי מכשול הא בההוא דגיטין וחולין מודה ר"ש א"כ לר"נ וכה"ג אפשר דלא הוה חזקה כלל מ"ה רק מדרבנן. (ועמש"ל לדידן דפוסקים כר"נ סוברים דלר"ש אין חילוק בין יוכל לבוא המשלח לידי מכשול או לאו) ואמנם מהא דהאומר צא וקדש לי אשה דאסור בכל הנשים נהי דמשום קנס הוא כמ"ש התו' בגיטין ס"ד א' ד"ה אסור מ"מ כתבו דאי לא הוה חזקה לא הוה ראוי לקנוס והא וודאי דא"ל שזה דמשני הנ"מ לחומרא כו' והמקשה היה סבור דאף לקולא בגט שלא יבוא המשלח כו' דלהוי חזקה אלמא חזקה אלימתא היא והמתרץ השיב דלקולא לא היינו מדרבנן והרי אתה רואה שהט"ז באה"ע סימן ל"ה אות ט"ו דלא מהני ס"ס דאיכא חזקה יע"ש (ובדברי הט"ז הללו יש לנו דברים בגו וכתוב אצלי בזכרונותי) ועוד דהא באה"ע ל"ה סט"ו דכשחוזר השליח ואומר טעיתי נאמן ומותר בקרובותיה אף דשויא אנפשיה ח"ד דהוא מ"ה ועמ"ש בפריי לי"ד סימן א' בשפתי דעת אות ל"ט אפ"ה מקילין משום חזקה שליח עושה שליחותיה וכמ"ש הט"ז שם אות י"ט אלמא חזקה אלימתא היא ולקולא לא לחומרא מדרבנן:

וראיתי להח"מ וב"ש באה"ע סימן ל"ה אות כ"ז ול"א שתמהו עמ"ש רמ"א וי"ח בצוה לקדש לו אשה ידוע יע"ש ואני העני לא הבינותי למה חרדו כל החרדה הזאת והלא דברי רמ"א ברור מללו דהמעיין בתו' גיטין ס"ד א' ד"ה אסור כתבו דאין זה חזקה גמורה דאין בידו שמא לא תתרצה ועוד דרובה כו' והח"מ העתיק להיפוך יע"ש והא וודאי לסברת התו' דעיקר היתרא דחזקה שליח עושה שליחותיה במה שבידו משא"כ בתלוי ביד אחרים שמא לא תתרצה עכ"פ וספק גמור הוה וכיון שכן נהי באומר צא וקדש אשה סתם אמרינן א"א שלא נתרצית שום אשה ואיכא חזקה אבל בפירש אשה זו עכ"פ ספיקא הוה דלא בדידיה תלוי ומש"ה שפיר כתב רמ"א וי"ח הם התו' שוב ראיתי במ"ל פ"ט ה"ז מה"א העיר בזה יע"ש. ואמנם מ"ש דלכ"ע ספיקא הוה כבר כתבנו מ"ה הוה וודאי ומדרבנן לחומרא חיישינן ואף להפוסקים באה"ע שם דמותר בשניות היא דלא קנסו כולי האי וע"ש ובצוה לקדש אשה פלונית יראה לכאורה להתיר בשניות דאיכא ספיקא דדינא שמא הלכה כי"ח ובדרבנן אזלינן לקולא כיון דכתב הר"ב י"א וי"ח ולא סתם הר"ב דיעה בסתם עמ"ש בכללים לי"ד ומה אעשה שהמ"ל שם לא החליט והח"מ וב"ש והט"ז השיגו על הר"ב אצ"ל שבטלה דעתי ההדיוטיות בזה וח"ו לצדד שום קולא. וער"ן פ' התקבל לא הביא אלא טעם דלא הוה חזקה שאין בידו לקדשה יע"ש וזה מסכים למ"ש רמ"א ז"ל ומגט אין ראיה דבידו מקרי לגרש בע"כ כמו הבעל ומש"ה היה סבור המקשה דמהני בגט וכאמור:

וראיתי להר"ן שם הביא דברי הרמב"ן