שושנת העמקים קטז

לאו הניתק לעשה דדחי לל"ת:

כלל כא אדבר בו בענין מלקות וממון ומיתה וממון ומיתה ומלקות:

דע דהר"מ ז"ל פ"ט הי"ג מה' גניבה ובה' חובל ומזיק פ"ח הי"ב ועיין סנהדרין ע"ב א' הבא במחתרת ורודף אם הזיקו ממון באותה שעה פטורים אע"פ שלאח"כ אין חייבין מיתה ובח"מ סימן שפ"ח ובסמ"ע אות זיי"ן קשה ושוב ראיתי בש"ך אות ב' עמד בהם ואי"ה לקמן יבואר. ואמנם בועל ארמית בפני עשרה מישראל דקנאים פוגעים בו י"ל דל"ד להני דמצוה לכ"א להרוג אותה משא"כ זה דרשות ביד הקנאי ולא מצוה ועיין מר"ן המ"ל בהלכות חובל ומזיק פרק י"ח ה"י דרודף צריך התראה מיד כ"א ולא מנרדף וכן יכול להציל בא' מאיבריו זה ביד כ"א לא מנרדף והשתא קשיא הא דסנהדרין ע"ד א' דאביי מוקי במשלם קנס ברודף אח"כ ביכול להציל מא' באיבריו ואכתי מחויב מיתה מקרי דהוא גופא רשאי להרוג כו' ש"מ כיון דאין מצוה רק רשות כו' ועמ"ש המ"ל פ"א מה' רוצח הט"ו שחולק ג"כ לע"א בין רשות למצוה יע"ש ה"ה בועל ארמית ולא עוד דהבא לימלך אין מורין לו באופן שדווקא היכא דמצוה לא רשות. עמ"ל שם בשם המישרים חל"ב בנ"א ועיינתי שם דף צ"ג ע"ב אבל כל חייבי ב"ד וח"כ פי' של עריות דומיא דנערה שיש פגם וניתן להצילו בנפשו וכן עכו"ם כי הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. לכאורה משמע הבועל עכו"ם בפני עשרה מישראל דניתן להצילו בנפשו וז"א דל"ש פגם ולא מסרה נפשה לקטלא ובועל עכו"ם דינו הפך מבועל ערוה דהתם קודם מעשה הורגין ולאחר העראה לא דכבר איפגמה ומצוה הוה וב"כ קודם מעשה לא ובשעת מעשה כ"ז שלא פירש רשות ביד הקנאי ולא מצוה:

ודע הא דפריך בסנהדרין ע"ג ב' מח"כ דקל ב"מ ומשני במנוחתו שלא יהרגנה ור"י משמע לרבנן קשה ואמאי נהי ברוצח יש מצוה כמ"ש ה"מ ז"ל בהל' רוצח פ"א ה"ז ח' ט' מ"ע ול"ת וקצותה כפה ולא תעמיד כו' אבל בערוה ולא מסרה נפשה לקטלא באומרת הניחו לו דליכא אלא פגם דנהי דרשות להרוג כדכתיב אין מושיע לה הא יש מושיע כו' מצוה מנלן וא"כ לרבנן נמי ניחא וש"מ אף ברשות הוה קלב"מ. שוב ראיתי שזה ליתא דהר"מ ז"ל שם הט"ו כתב הרואה רודף כו' או אחר ערוה לבועלה ולא הציל הר"ז ביטל מ"ע ובל"ת הרי אף בערוה איכא מ"ע וכ"ת דמסרה נפשה לקטלא הא בורכא דע"כ חכמים לא חיישי כלל דמסרה נפשה (ע"ש ברש"י ד"ה דמסרה שיש צנועת כו' דאין מחויבת למסור דקרקע עולם עיין כתובת ולדרוש ור"י אמר דהתירה בסתמא התירה דמו וחכמים לא חיישי לזה כלל דבסתמא לא מסרה נפשה) דאל"כ מה משני רב חסדא שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא כדרכה דאפגמה ואכתי מסרה נפשה לקטלא ודוחק גדול לומר במנוחתו ג"כ וש"מ דחכמים לא חיישי כלל דמסרה ואפ"ה כתב הר"מ ז"ל דמ"ע ומהיקשא יליף נערה המאורסה מרוצח מצוה מוקצותה כפה (הוא דרשא דסיפרי ובגמרא יליף רוצח מנערה) ועכ"מ שם הי"ב ולשונו צריך קצת תיקון דהערה בה דאין ממיתין כחכמים דכבר אפגמא וע' טור ח"מ תכ"ה:

וראיתי בירושלמי אלו נערות מוקי למתני' כמ"ד גירי אמת וכתב שם הגאון המפרש למ"ד ג"א מתחייב בנפשו ואף שלא פרהסיא דחייבי מיתות שוגגין פטורים וא"י חדא דשוגגין אלו התרו בו חייב משא"כ בצנעא אין קנאין פוגעין ועוד דרשות ממצוה לא יליף. ועמ"ל פכ"ד מהל' שבת ה"ז נראה שמסכים למ"ש דלרבנן דפליגי על ר"י לית כאן דררא דמסרה נפשה לקטלה רק דקפדה אפגימתה ומש"ה מסופק ברודף בשבת אי ניתן להצילו בנפשו יע"ש: