שושנת העמקים קטו

במזיד ורוצה לקיים העשה ויש עשה אחרת נגד עשה זו אי אמרינן מה אולמיה או לאו:

תשובה הפרש יש בין כשעבר היה בדעתו לקיים העשה או לאו כמו שאומר דאם היה בדעתו לקיים העשה לא עבר הלאו כלל וכמשמעות תוס' פסחים כ"ט ב' ד"ה רב אשי ועמ"ל פ"א מה' חו"מ ה"ג א"כ כשלא יקיים העשה הוה כמבטל עשה ול"ת ול"ש מה אולמיה משא"כ כשלא היה בדעתו לקיים העשה דלאו עבר תו שייך מה אולמיה ועיין חולין ק"מ א' ושבת מ"ה א' י"ט עשה ול"ת ולא די י"ט שבתון עשה ואין עשה דוחה עשה משמע כמ"ש וי"ל קושטא קאמר או למ"ד נותר שלא בזמנו נישרף גם בלילה:

עוד יש לשאול עשה דדחי לל"ת אם דווקא עשה המעכבת בדיעבד א"ד אף עשה דבעינן לכתחלה אפ"ה דוחה לל"ת ועיין יבמות כ"א ב' חליצה במקום יבום ותוס' עירובין ק' א' ד"ה מתן הוקשה להם דליתי עשה וידחה אף דיעבד הניתן במתנה א' כיפר ועיין במנחות ע"ב א' בתו' בד"ה אמאי דאף דלכתחלה בעי בלילה כו' אין ראיה דהתם לאו מתורת דחיה דשבת עשה ול"ת וכרת וסקילה אלא ממועדי ה' הכתוב קבע מועד א' לכולן עיין פסחים ע"ז א' ודומיא דתמיד בעינן דא"א בע"א כלל וז"ש התוס' ומסתברא דומיא דתמיד בעינן ולפי מ"ש במנחות שם מתקרב אף בשבת אפשר דלא בעינן דומיא דתמיד וכיון דלכתחילה בעי לילה איפשר דחי לה קצירת עומר לשבת וער"מ ז"ל פ"ז מה' תו"מ הו"ז ולח"מ שם ולפי מה דכתיבנא י"ל קצת. ועת"ו זבחים ע"ב א' ד"ה מנין ועמ"ש בכלל אחר אי עשה ול"ת דוחין לעשה או לאו:

בענין עשה דלפני הדבור עת"ו קידושין ל"ח א' ד"ה דאיקרוב ויבמות ד' ב' משמע להיפוך ועפ"י קידושין שם הא עשה דקודם הדיבור לל"ת דקודם הדיבור משמע בתוס' קידושין דדחי ועיין פסחים פ"ה א' וצ"ו א' תוס' ד"ה אבל ומהרש"א שם הקשה ק"ק דקושית התו' י"ל אלישנא אבל אתה שובר איך ס"ד לומר כן דיהא מותר לשבור הא כ"ש הוא מפסח שני לדורות כו' ולזה י"ל אבל אתה שובר בפסח דורות כשיש מוח בפנים דבמצרים לא היה דוחה עשה לל"ת אף שכתובה בצידה דאכתי לא נאמרה פ' ציצית דלדחי עשה לל"ת ועוד אפשר כמ"ש התוס' פסחים פ"ה א' ד"ה כשהוא דאפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא ותירצו דאסור להפסיד קדשים בידים ובמצרים אפשר לא נצטוו ע"ז וז"א כיון דנצטוו על אכילת קדשים ממילא נצטוו דאסור למפסיד קדשים:

ויש לראות לרבא זבחים צ"ז ב' דאין עשה דוחה לל"ת שבמקדש א"כ למה לי בפ"ש ועצם לא תשברו בו והא מיקדש יש ללמוד כן ולמ"ש התוס' ד"ה ואחד י"ל דיקדש דווקא כרת אין דוחה לכך כתיב ועצם דלאו גרידא נמי אין דוחה במקדש ויקדש אכולהו קאי. וי"ל בפסחים צ"ה א' לאיסי ועצם ל"ת בפ"ש א' עצם שיש מוח וכ"ה בפ"ה א' ולרבנן למעט מצוה שלא על גופו וכ"פ הר"מ ז"ל פ"ג מה' ק"פ ה"ב ועכ"מ שם מנא להו לומר א' עצם שיש מוח אימא דאתי עשה ודחי ל"ס ומיקדש אין ראיה כמ"ש בסמוך וכ"ש לרב אשי שם בזבחים יקדש עשה ול"ת כו' ולרבנן מנלן בעצם שיש מוח דאין שוברין ולכאורה רבנן סברי כרבי בפסחים פ"ד ב' דשלא בשעת אכילה דהיינו מבע"י אין בו משום שבירת עצם ורבנן כרבי ס"ל ואין דוחה דיכול לקיים שניהם ואי שכח אין דוחה דהוה עשה דפשיעה עתוס' עירובין ק' א' ד"ה מתן יע"ש אלא דקשיא א"כ הר"מ ז"ל דפסק בפ"י מהל' ק"פ דמבע"י יש בו משום שבירת עצם ומסתימת לשונו שם משמע יש בו מוח אסור וניתי עשה ונדחי דליכא יתורא דקרא ועיין במהרש"א פ"ה א' ד"ה כשהוא לאביי משום פקע כו' ומיהו אי מבע"י שרי אלא מדרבנן אטו משחשיכה וודאי דל"צ קרא כיון דאפשר לקיים שניהם מ"ה ובמקום אחר אבאר עוד בעזה"י וכאן אין להאריך ועמ"ש בס' ג"ו בכלל