שושנת העמקים קיג

כדאמרן לרבנן מ"מ בעבר ולקחה דלאו ליתיה אלא עשה לחוד קשה שוב ראיתי בלח"מ וכפי הנראה שגירסא אחרת היה לו בר"מ ז"ל שאין עשה דוחה עשה ול"ת ולא עשה דוחה עשה ומ"מ קשה מ"ש הלח"מ שם דאע"ג דס"ד דדחי משום שלום בית הכי מתשלח דריש לה הא להר"מ ז"ל פ"י מט"ץ מותר בתשמיש המטה א"כ שפיר כתב דאין עשה דוחה עשה לפי גירסתו וכאמור ואמנם בשיטה מקובצת ב"מ ל"א א' מצאתי דאף למ"ד מותר בתשמיש המטה אפ"ה אין מקובל לאשתו ואינה רוצה להיות עמו ומקרי שפיר שלום בית. גם כתב מיד שיכלה זיי"ן ימי ספורו בלילה מותר בתשמיש המטה וזה כמ"ש בספ"י ות"ל שקיימתי מסב' דנפשאי עב"ח י"ד רצ"ב ס"ג ולמ"ש א"ש:

ועתה אבאר הא דאמרינן במכות ט"ו ב' דר"י ור"ל קמפלגי בהתראת ספק והר"מ ז"ל בה' סנהדרין פי"ו ה"ד פסק דשמיה התראה ובה' שבועות פ"ה ה"ב ולח"מ שם ואי"ה לקמן יבואר. וי"ל אמ"ש הלח"מ בה' ק"פ פ"א ה"ה היה לשוחט כו' כתב דבהלכות סנהדרין כתב רבינו התראת ספק ל"ש התראה וצ"ע דהלח"מ בה' שבועת גופא דהתראת ספק שמיה התראה ועמ"ש בס' ג"ו כלל כ"ג בסופו יע"ש. וערש"י פסחים ס"ג ב' ד"ה בהתראת משמע כל שספק להמתרה תליא בפלוגתא וכ"מ בד"ה התראת ספק שמא יעבור יע"ש ואמנם התוס' ד"ה התראת כתבו כל שהמותרה וודאי כ"ע ל"פ דהוה התראה וכ"פ היכא דהמותרה יכול להכחיש לומר שוגג הייתי וא"כ י"ל ע"כ פסק הר"מ ז"ל בה' סנהדרין דשמיה התראה דלהמותרה וודאי משא"כ כאן ומ"מ לשון הלח"מ קשה. ובד"ה איכא לעיונא בנשבע שיאכל ככר זה ועיין מכות ט"ו ב' תוס' ד"ה במאי וד"ה ועבר:

והנה קיי"ל כר"י במכות ט"ו דשמיה התראה כשספק להמתרה והלח"מ בה' שבועת פ"ה ה"ב דווקא כשהלאו ברור ואנו מסופקין אם יקיים העשה או לאו הוה התראה משא"כ כשאנו מסופקין על איזה לאו להתרות בו שנשבע שיעשו אחרים כך אי הוה שקר או שוא לא הוה התראה. וי"ל נתערב חתיכה טריפה עם נבילה ואכל א' מהן אי לוקה דהוה התראה ספק דא"י איזו לאו או דל"ד לשבועות התם הפעולה ברורה והלאו אין ברור משא"כ דודאי הלאו מפורש בתורה נבילה וטריפה ואם התרו בי' על שתיהן לוקה ונ"מ לעדות בזה"ז עש"ך י"ד י"ז וח"מ ל"ד ואה"ע מ"ב שוב ראיתי בזבחים ע"ח אד הפיגול ונותר ופירש"י התראת ספק ומשמע מדאמר התראת ספק ל"ש התראה לר"ל הא למ"ד שמיה התראה הא נמי הוה התראה ובתוס' שם ד"ה הפיגול משמע כה"ג הוה וודאי התראה ובלבד שיתרו בו או נבילה או טריפה יע"ש:

ודע דהתוס' גיטין ל"ג א' ד"ה אפקינהו הקשו איך מחייבין א"א מיתה כו' ותירצו דאזלינן בתר רובא ועוד דאיכא חזקה וכה"ג כתבו במכות ט"ו ב' ונדה מ"ו ב' ד"ה ור' יוחנן דלא הוה התראת ספק דרוב מביאין בזמנן ב"ש וביבמות פ' א' ד"ה נעשו כתבו דאיגלי מלתא למפרע והוה התראת וודאי ובנדה לא משמע כן דאל"כ לוקי הא דלוקין היינו כשהביא בשנת י"ג ב"ש דנעשה למפרע גדול ולכך לוקין אותן שאכלו באותו הפעם מופלא סמוך לאיש ועמ"ל בה' סנהדרין פט"ז ה"ד יע"ש. ומ"ש התוס' ביבמות דאגלי כו' לא הוה התראה ספק טעם הדבר לא ידענא אמאי ולכאורה כיון דבשעת מעשה הוה ספק אף למותרה אפשר לכ"ע לא הוה התראה. וכ"ת דרוב גדולים הם י"ג לזכר וי"ב לנקיבה כמ"ש התוס' בנדה שם ז"א דהא חזינן דלאו מהרוב הוא שרוב מביאין בי"ג וי"ב וכיון שכן ע"כ ממיעוט הוא דרובן אינן סריסין ואיילונית וא"כ הוה התראת ספק אף למותרה. ויש נ"מ בין מ"ש התוס' ביבמות למ"ש בנדה דאי הקדיש בשנת י"ג לנקיבה ושנת י"ד לזכר ובשנה הבאה הביא ב"ש דלמ"ש התוס' ביבמות אותן אחרים שאכלו בשנת י"ג וי"ד לוקין דאיגלי