שושנת העמקים קיב

ומח"ג. וא"נ בהוזמו עדים ולא עבר אמימרא דרחמנא או בת כהן ח"ל דרשאי לגרשה עמ"ל שם הכ"א. או זינתה ונתן גט באופן דאפקינהו רבנן כו' עיין גיטין ולמפרע לאו זונה ומח"ג לא יצויר וזה טעות דבקרא א"א לפרש כן ולדינא כה"ג אפשר זונה מדרבנן עיין נזיר אשה ששתה יין ולא ידעה שבעלה הפר תספוג מ"מ והבן ובאונס וה"ה מש"ר קשיא אי לא מהני כירושלמי איך יצויר כל ימיו בעמוד והחזר כו'. ובאונס י"ל כהרשד"ם אירוסין משא"כ מש"ר כראב"י בבעל איך יצויר וי"ל ב"ש אין סובר כראב"י. וגרושה בכ"ה וכ"ג י"ל אירוסין ועם זה יתישב יבמות נ"ט אלמנה מאירוסין מה"ד לילף מתמר ואימא אה"נ דומיא דגרושה ובתוס' דלמא להיפוך וי"ל לב"ה כירושלמי קידושין פסקא מיתת הבעל מדכתיב או כי ימות איתקש מיתה לגירושין דמתיר תיפוק איך יצויר אלמנה לכ"ג וע"כ ע"י יבום עתוס' בבלי שם ואי דווקא מנשואין חייבי עשה מ"ה לא רמיא ול"צ עדיין קרא עיין בס' פורת יוסף כלל א' ותבין משא"כ לב"ש צריך היקשא להיפוך גירושין הוא דאיתקש למיתה דאי עבד מהני בכ"ע ואף בלא זינתה א"כ לב"ש דומיא דגרושה דאי מנשואין בלא"ה זונה הוה וז"א דא"ה צריך גרושה דאי לאיסורא דיעבד מהני. (עד כאן דרך פלפול ובדרוש הארכתי). נחזור לענינינו:

עיין בקרית ספר להמבי"ט ה' נו"ב מצוה נ"ג אפילו חיגרת או סומא כו' ולא הוצרך הכתוב אלא להיכא שיש בה דבר שהוא לא ירצה וכ"כ בפ"ג ולא הבינותי דקרא צריך לעשה וממילא כופין דמצות מלך הוא וכופין בע"כ:

עוד י"ל הא דאר"י במכות י"ד ב' כל ל"ת שקדמו עשה לוקין עליו וכפי' התוס' שם ד"ה כל דכל שיכול לקיים העשה קודם לא הוה ניתק ועמ"ש בס' ג"ו כלל כ"ג וכפירש"י שם א"כ שילוח הקן לרבנן דר"י חולין קמ"א א' הא הוה לאו שאפשר לקיים העשה קודם ולר"י דלוקה ואין משלח אח"כ כלל (כ"מ פשטא דמתני' אף שדחה שם ע"ב) לרבא דאי עביד לא מהני ונהי דשלח מעיקרא משמע מ"מ לא להני ולחייב לשלחה אח"כ ומיהו המעיין בתמורה ה' ב' דרבא דאמר דאין מערבין לקרנות לא סבר כר"י דאיהו סבר מין במינו לא בטל מלקח דם הפר ואייתר הם בבכור דלא מהני ש"מ בעלמא מהני ובכלל י"ט כתבנו דפלוגתא דאביי ורבא הוא פלוגתא דתנאי ולכאורה מזה סייעתא למ"ש הכ"מ בה' נו"ב דר"י הדר ביה וסובר למ"ש הכ"מ בה' נו"ב דר"י הדר ביה וסובר דקדם עשה הוה ניתק אלא דאמאי מקשה מברייתא מאונס ולא ממשנה משילוח הקן וי"ל ורבא איך יתרץ בש"ה. ומפיאה י"ל דתעזוב יתירא כן י"ל ועיין תמורה ו' א'. וי"ל עוד בחולין קמ"א א' תשלח לדבר מצוה היינו למ"ד מצורע בימי חלוטו אסור בתשמיש המטה כפירש"י. והר"מ בה' ט"ץ פ"י ה"ו ופי"א ה"א פסק כמ"ד מותר בתשמיש המטה כמ"ש הכ"מ שם במ"ק ז' ב'. ע"כ ל"צ תשלח לדבר מצוה (עמ"ש בספר פורת יוסף דבמצורע עני אין הקרבן מעכב ומיד כשיכלה ז' ימים מותר ושם הקשינו דבחולין משמע לר"י תשלח לדבר מצוה ובמ"ק שם משמע דסובר מצורע בימי חלוטו מותר ותרצנו דצריך קרא בע"פ יע"ש) אלא לנתוקי ללאויה אתא ולומר אעפ"י שעבר הלאו תשלח ועיין פי"ג מה' שחיטה ה"ה ובלח"מ ומש"ה לא הוה מקשה לר"י משילוח הקן דאפשר ליישב כדכתיבנא:

ודע שהר"מ ז"ל בהל' שחיטה פי"ג הי"ט אסור ליטול אם על הבנים אפילו לטהר המצורע ואם לקח חייב לשלח ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה עשה ול"ת ועשה ול"ת דוחה עשה עכ"ל והלשון הזה לדעתי העניה הוא מקושי ההבנה. כתב אסור כו' ואם לקח חייב לשלח כרבנן עכ"מ שם ומ"ש אם לא שלח לוקה פירושו שמתה שלא קיים העשה כמ"ש בה"א עלח"מ שם ולדעתי בא לרמוז בכאן אף לדבר מצוה ולשלול סברת הריב"א באלו עוברין מ"ו ב' דעשה דחיא עכ"פ לל"ת ועתו' חולין קמ"א א' ד"ה לא ואמנם מ"ש שאין עשה דוחה לעשה ול"ת ובגמרא יליף מעשנח וכ"ת תשלח לנתוקי