שושנת העמקים יא

דלחומרא מקשינן היינו מספיקא קשה ריש יבמות צרת ערוה לחומרא מקשינן ופטורה אף מחליצה וריש ב"ק בתוספות בשם ר"ת לחומרא מקשינן להוציא ממון ובספר תיבת גמא כתבנו מזה:

והנה מ"ש המדות אהרן דאין עונשין מק"ו שמא אחר החיפוש ימצא איזה פירכא אמינא מלתא חדתא והוא דג"ש עונשין מ"ה היינו במופנה מב' צדדים הא מופנה מצד אחד או אינו מופנה כל עיקר דלמידין ומשיבין (עיין נדה כ"ב ב') תו א"א לענוש מג"ש זו כמו בק"ו דשמא אחר החיפוש ימצא איזה פירכא והא דנאסר הג"ש תקשה לך בלא"ה איך שייך מחלוקת בנדה אי משיבין ובמדת אהרן בחלק ד' ממדת ג"ש עמד בזה וכפי דעתי בנמסר תיבות ולא מקומות שייך מחלוקת דנדה ומ"ש בק"א שם לא הבינותי. והנה מ"ש דמג"ש והיקשא עונשין מ"ה זה ברור דעונשין ומזהירין מהיקשא פסחים כ"ד א' וכ"ת אין מזהירין היקשא הוא ומכות י"ז ב' ומ"ל הלכות אבל פי"ד הלכה כ"א ד"ה וראיתי לרבינו כו' הביא כמה מקומות דמג"ש עונשין ומזהירין ועיין רש"י סנהדרין דף ע"ג א' ד"ה היקשא הוא וז"ל וכל היקש וג"ש המופנות הרי הוא כמפורש במקרא ועונשין ממנו לפי שלא ניתן לדרוש מעצמו אבל מק"ו שאדם דן מעצמו אין עונשין ממנו עכ"ל יראה לכאורה כמ"ש במדות אהרן דמש"ה מק"ו אין עונשין דניתן לדרוש מעצמו שמא יש איזה פירכא וממ"ש ג"ש המופנות יראה כמש"ל דאי אין מופנות אע"ג דקבלה מרבו שמה יש איזה פירכא. והלשון מסופק מ"ש המופנה אי קאי על ג"ש לבד או גם על היקשא דכל היכא דלא מופנה א"א לענוש אף מהקישא דכל י"ג מדות ניתן לדרוש מעצמו חוץ מג"ש. ומ"ש רש"י סוכה ל"א ד"ה או ותוס' ד"ה ור"י שם כתב לרבנן כל י"ג מדות ניתן לדרוש מעצמו חוץ מג"ש ושאני היקשא דסנהדרין דמפורש בקרא ההיקש כאשר יקום כו'. שוב ראיתי למהר"ם בן חבי"ב בספר כפות תמרים העיר קצת בזה ועיין בספר לב שמח למהר"א אליגר"י ז"ל שורש ב' דף מ"ב א' ד"ה כתב ומפורש אמרו בגמרא סנהדרין כו' מה שתירץ על השגות הרמב"ן על הרמב"ם ז"ל דמש"ה עונשין מההוא דסנהדרין דקרא הקישן בפירוש כן הדבר הזה כו' יע"ש משמע שאר היקשין אין עונשין אלא דזה לשיטתו שם אבל להלכה קיי"ל דמכל היקש עונשין ומג"ש ומה שקורא הר"מ ז"ל כל י"ג מדות דברי סופרים שסופרים קבלו ופירשו ודינם דין תורה ממש כמ"ש המ"מ והכ"מ פ"א מה"א יע"ש:

ולא זו מהיקשא עונשין אף מסמוכין עונשין ובביאור אמרו יבמות ד' א' וסנהדרין ס"ז ב' מכשף בסקילה יליף מסמוכין ואף לא מוכח או מופנה כרבנן דר"י ואף שי"ל התם איכא ג"ש עיין תוס' שם ד"ה וכי מ"מ הכין מסתברא דמסמוכין עונשין. ודע דהיקש וסמוכים הם שני דברים נפרדים וההבדל ביניהם הוא היקש הכתוב היקשן בפסוק אחד וסמוכין הם בב' פסוקים ואף ב' פרשיות ועיין תוס' יבמות ד' א' ד"ה דכתיב סמוכים ב' פסוקים ובסוכה ל"א א' ד"ה ור"י ושם כתבו דהיקש עדיף מסמוכין והיינו אף היקש לקולא וסמוכין לחומרא עבדינן כהיקשא וכל כיוצא בזה וכדכתיבנא ובדברי קדשו של מהרש"א ז"ל כתוב לאמור דסמוכין עדיפא מבנין אב וראיה ממ"ש התוס' דלמ"ד תפילין מ"ע שלא הז"ג אפשר דנשים חייבות בציצית. ולא הבינותי דלמא כהדדי נינהו ולחומרא מקשינן ומיהו הדבר מוכרע ממקומו דאלו מסמוכין עונשין ומבנין אב וק"ו אין עונשין כמבואר ויש לנו הרהורי דברים שם למ"ד תפילין מ"ע שלא הז"ג נימא להיפך במקום גדילים לא תלבש וקרא לחייב נשים בציצית או לכדרבא דשאר בגדים חוץ צ"ו פטורים מ"ה ואיפשר דאינך ילפי מראשו ומ"מ ק"ק לדידן וצ"ע:

ומדברי התוס' שם משמע כמו דאין היקש למחצה ה"ה בסמוכין והביאו ראיה מערכין יע"ש וראיתי ביבין שמועה בביאור לפרק איזהו מקומן דף נ"ב א' תירץ בשם הרמב"ן ז"ל דכיון דצריך היקשא לעשה דחי ל"ת תו לא דרשינן לחייב נשים בציצית ושאני היקשא דלא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל מצות דל"צ אלא לזה וכן שמור וזכור בדבור א'. הנה נסתפקתי