שואל ונשאל חלק א נה

ע"ש ומבואר מזה דאין לבטל המנהג הנז' ולא למחות בעונים אפילו כשיוצאים ידי חובה באותה ברכה [עיי' להגאון מהרח"ף בלב חיים ח"ב סי' ח' וק"ח וק"ט אבל באמן ודאי דצריך לענות לכ"ע וכמ"ש הברכ"י סי' רי"ג אות ה' ע"ש]

סימן כ"ו

שאלה המברך המוציא או על פרי או על איזה מצוה כמו על תקיעת שופר או על ברכת מגילה וכיוצא או בין תפילה של יד לתפילה של ראש ושמע חבירו שבירך כאותה ברכה או איזה ברכה אחרת וענה אמן אי הוי הפסק וצריך לברך ברכה אחרת או"ל ואת"ל דלא יברך אם יכול לענות לכתחי' או"ל

תשובה ה' בעל הלכות גדולות ז"ל דיו"ד ע"א כתב מאן דשרי המוציא אי דמברך על מצות כגון לולב או שופר או דמברך על פירות ברכה דמקמי אכילה ועני אמן בתר נפשיה קעביד דרך בורים ושאני ברכת בונה ירושלים דבתר אכילה דבתר אכילה כיון דעבידתא ליה עבידתיה לית לן בה לקמי אכילה כיון דבריך ליה לא מתבעי ליה לאשתעויי עד דטעים וכדעני אמן דמי כמאן דקמשתעי והיינו דקתני דרך בורות דבורים משתעו והדר טעמין ע"ש ומזה כתב ה' אליה רבה ז"ל סי' קס"ז ס"ק ז' וז"ל ומצאתי בבעל ה' גדולות דף יו"ד אם עני אמן בתר נפשיה הוי כדיבור דברים בטלים ע"ש וכן ראיתי לה' חיי אדם כלל ה' בנשמת אדם אות י"ב שכתב צ"ע אם הפסיק בדיבור פחות מכדי דיבור אם נקרא הפסק דלפי הסברה נראה דהוי הפסק וכ"מ מדברי בה"ג שהביא בא"ר סי' קס"ז ס"ק ז' וז"ל אם ענה אמן בתר נפשיה הוי כדברים בטלים עכ"ל וכ"מ מלשון הש"ע שכתב אמר הביאו מלח או שאמר הביאו לפתן אע"ג דהוי פחות מכ"ד וכן ראיתי להתב"ש סי' י"ט אות י"ג שכתב דכ"מ בפוסקים דשיחה אפי' פחות מכ"ד מפסיק מדכתבו דהביאו לשחוט לא הוי הפסק משום דהוי לצורך שחיטה אלמא דתרי מלות דעלמא הוי הפסק אע"ג דלא הוי כ"ד דהא כ"ד ד' מלות הם מינה דאפי' מלה אחת הוי הפסק ע"ש ולע"ד אין שום הוכחה מדברי בה"ג שיהיה נחשב זה כהפסק גם בדיעבד רק דהוי דרך בורות שאין לו לענות בתר ברכה דנפשיה ואם ענה אפשר דלא הוי הפסק שלא כתב הבה"ג דהוי כדברים בטלים אלא כתב דמי כמאן דמשתעי דבורות משתעו והדר טעמין ע"ש ושפיר י"ל דכ"ז אינו אלא לכתחילה אבל בדיעבד אינו צריך לברך ברכה אחרת דכיון דמלשונו מבואר שאינו רק דומה כמי ששח טפי עדיף לאוקומי זה בלכתחילה וקצת מוכח כן מדכתב רק דרך בורות ולא כתב להדיא דהוי הפסק וצריך לברך ברכה אחרת וכן מדברי הגמרא גופה שמעתי להוכיח כנז' שאם היה באמת צריך ברכה אחרת לא הול"ל דרק מגונה או דרך בורות דהרי איסורא נמי איכא דמביא עצמו להיות ברכתו הראשונה לבטלה גם מה שהוכיח ה' חיי אדם מדכתב מרן הביאו מלח הביאו לפתן אינו מוכרח לע"ד דאין כוונת הגמ' והפוסקים להשמיענו רק דמידי דצורך אכילה לא הוי הפסק והביאו משל לזה דאין הפרש בזה אם שהאריך ואמר מאה תיבות או תיבה אחת ונקטי הצריך לאמירה לדוגמא כדרך המדברים וכן מה שהוכיח התב"ש מהביאו לשחוט אינו מוכרח לע"ד וכאמור

הן אמת דמדברי ה' אליה רבא יש להוכיח דהוא ז"ל סובר כן מדלא העיר כלום בזה דהא ליכא כ"ד וכן מדברי ה' דבר שמואל ז"ל סי' קמ"ב במי שענה אמן בין ברכת תפלין של יד לשל ראש על ברכת חבירו שבירך על התפלין שכתב דבדיעבד כיון שהוא דבר שבקדושה וחובה וגו' לא מחמרינן עליה לחזור ולברך ע"ש אלמא דבמילי דעלמא דעתו דגם תיבה אחת הוי הפסק ע"ש דאי לא ס"ל כן הי"ל לפטרו בלא"ה מברכה אחרת מצד זה דליכא כ"ד וע"ע לה' עה"ש סי' ר"ו שכתב דאם שח בנתיים לא בעינן כ"ד ואפי' במלה אחת צריך לחזור ושכ"כ התב"ש והפמ"א וכאמור ע"ש (וכ"כ הפמ"ג בא"א סי' נ"א סק"ג וסי' ר"ו סק"ד