שואל ונשאל חלק א מו

לעיכובא ותדע עוד דכתיבה לשמה חמירא מעיבוד לשמה דבגיטין דע"א פריך תלמודא ורבי עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי ולפ"ז אפי' מאן דלא בעי עיבוד לשמה ע"כ כתיבה מיהא בעי דאל"ך לאשמועינן כתיבה וכ"ש עיבוד ע"ש ודבריו ז"ל לענ"ד מלבד שאינם מוכרחי' רק דלמ"ד בעיבוד מכ"ש דבעי' כתיבה לשמה אבל למ"ד דלא בעי עיבוד לשמה י"ל דה"ה כתיבה לא בעי' לשמה עוד בה דנלע"ד דגמרא ערוכה היא דלא בעי' כתיבה לשמה שהרי איתא במגילה די"ט דהקורא במגילה הכתובה בין הכתובים אי מיחסרא או מיתרא פורתא לית לן בה וכ"פ מרן בש"ע סי' תרצ"א סעיף ח' וז"ל אין קוראין בציבור במגילה הכתובה בין הכתובי' ואם קרא לא יצא אא"כ היתה יתירה על שאר היריעות או חסרה כדי שיהיה לה היכר אבל היחיד קורא בה ואפי' אינה חסרה או יתרה ויוצא בה י"ח ודוקא כשהיא כתובה בגיליון כס"ת ע"ש ואין ספק דהכתובים אין צריכים קידוש קודם הכתיבה וכשנכתבו מסתמא לא נתקדשו ולכל הפחות יש ויש וא"כ מדלא התנו תנאי זה דבעינן ג"כ שקידש ש"מ דא"ץ להיות מקדש ומזה נ"ל דנפק"ל הרמב"ם ז"ל דא"ץ עיבוד לשמה דאתי בק"ו מכתיבה וכדאיתא בגיטין דע"א ורבי וגו' וכאמור [אה"ב ומה שלא השמיענו הרמב"ם ז"ל דין דכתיבה דא"ץ לשמה ומינה נשמע לעיבוד תי' בן אחי רנ"ך הי"ו דכיון דלפי ההוה ורגיל כותבים לשם מגילה לא הקפיד לאשמעי' באם לא כ' לשמה דאין זה מצוי ורק בעור שמצוי עבדנים גויים וישראל שמעבדים עור לצרכי חולין אשמועי' עיבוד ומינה לכתיבה ויותר נ"ל לפמ"ש אמו"ר זצ"ל הכ"מ לקמן דדעת הרמב"ם ז"ל דגם בס"ת א"ץ כוונה רק באזכרות א"כ במגילה דליכא אזכרות לא איצט' לאשמעי' דלא תהיה עדיפא מס"ת] אבל דעת ר"ת ודעמיה דס"ל דאין מזה הוכחה דכל שהוא כותב ומחשבתו לשם מגילה זה עצמו הוי לשמה וכמו שכן נראה להוכיח מדברי הרא"ש ז"ל הביאו מרן ז"ל בב"י סי' רע"ד שכתב וז"ל הרא"ש כ' בה' ס"ת גבי עיבוד לשמה שה"ר ברוך נסתפק אם צריך להוציא בשפתיו או סגי במחשבה וכ' הילכך טוב הוא להוציא בשפתיו בתחילת העיבוד וגו' וכן כשמתחיל לכתוב ס"ת יאמר ס"ת זה אני כותב לשם קדושת תורת משה ושכ"כ הסמ"ג שצריך לכתבו לשמה מדאמרי' בהשולח ורשב"ג עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי בתמיה ע"ש וכשיכתוב צריך שיאמר בפירוש בתחילת הכתיבה שיכתוב הכל לשם תורת ישראל וגו' ע"ש ולשון הרא"ש לכאורה מורה דאינו אלא לכתחילה כעין מ"ש לעיל טוב וגו' אלא דלשון צריך שכתב הסמ"ג לכאורה יש להסתפק בו וע"ש למרן הב"י שכ' אח"ז דלרש"י דס"ת סתמא לשמה קיימא דמהיכ"ת דפסולה כשכתב ישראל בסתם דסברא הוא מסתמא כיון שכותב ס"ת לקרות בו או ללמוד בו ע"ש וא"כ י"ל דר"ת סובר כדעת רש"י דמסתמא נמי כשר וא"כ א"ש ההיא דמגילה הכתיבה בין הכתובים ומינה נמי דיש להכשיר בנדון זה בין להרמב"ם בין לר"ת ודברי הרב מעשה רוקח ז"ל לא מכרעי וכאמור. וע' להברכ"י ז"ל שכ' דלדעת הרמב"ם ז"ל אין להשוות המגילה לס"ת אלא במה שהשוו אותה רז"ל אבל מה שלא כתבו בו להדיא דבעי' בה כמו הס"ת כשרה ומזה התיר לאשה וכן במחב"ר אחר שראה דברי מעשה רוקח שפוסל כתיבת אשה הוא ז"ל חלק עליו וכן ה' מטה יהודה מתיר ע"ש וכן ה' בית עובד ז"ל באות ו' כתב עוד דה' מהר"י נבון בגט מקושר בביאורו על תוספי הרא"ם סוף הלכות מגילה כתב דמגילה שכתבה אשה פשיטא שכשרה כיון דאשה חייבת וגם הרמב"ם והטור לא כתבו אלא כשכתבה נכרי או אפיקורוס פסולה משמע דאשה כשירה וסיים ה' בית עובד דמש' מדבריו דמתיר גם לכתחי' והכי מסתבר לי וסיים אח"ז כי על כן נ"ל עיקר לדינא הלכה למעשה דבכתבה אשה כשרה אפי' לקרות בה לכתחילה אבל בכתבה קטן לכתחילה אין לצאת בה י"ח אבל בדיעבד שכבר קרא בה או שאין לו מגילה אחרת כשירה ע"ש וא"כ נלע"ד דבנ"ד יש להתיר ודברי הרב קול יעקב בס"ק י"ב לאחר המחי"ר נר' דלא דייקי דנראה כאלו דין ברור לכ"ע לפסול גם בדיעבד ע"ש אמנם לכתחי' ודאי דיותר טוב ויותר ישר שיוציא בפיו קודם הכתיבה הנני כותב