שואל ונשאל חלק א שלא

כה"ג דדמ"ד כמ"ש מור"ם סי' שס"ט סי"א וע"ע למור"ם סי' ר"ז סט"ו וע' סי' ס"ח ס"א

ושו"ר להרא"ש ז"ל בתשובה כלל ס' אות ד' שכ' וז"ל אם הענין הוא כך שהקהל ממנין הרבה עדים בעיר ועל כל שטר חותמים בו שנים או שלשה עדים אין העדים הממונים בעיר כשרים להעיר על קרוביהם. כי לכך הם ממנים הרבה עדים שיבררו מהם הכשרים להעיד אבל אם המנהג הוא שכל העדים הממונים בעיר צריכים להעיד על כל דבר ודבר ובפחות מכלם לא יגמר שום דבר. וכן מוכיח קצת שכן הוא מנהגם מדחתמו ארבעה מקבלי העדות כי בשלשה היה מספיק לולי המנהג אז השטר כשר כי כן קיבלו בני העיר עליהם אפי' הם קרובים כיון דאחר זולתי הברורים אין יכולים להעיד והברורים צריכים כלם לחתום הרי קבלו עליהם והשטר כשר ע"ש ומזה נתבאר פסק מרן ז"ל דכל דקיבלו עליהם שלא יעיד זולת העדים הנז' הוי כאלו קיבלו עליהם עדות הקרובים להדיא וכאמור וא"כ מ"ש מור"ם ז"ל אבל אם מינו עדים סתם בא לשלול אם לא יש רק מינוי ולא מנעו הזולת להעיד והנה המראה מקום לדברי מור"ם מצויין תשובת הריב"ש סי' שי"א ונראה דיליף לה ממ"ש שם דמעולם לא שמענו כזאת שיקבלו עליהם דיין שיוכל לדון לקרוביו אלא שאם הדיינים שלשה מסתלק הקרוב ודנין האחרים או בוררים דיין שלישי עמהם כפי הסכמת הקהל בזה ע"ש ולכאורא דבריו נגד הרא"ש בתשובותיו הנ"ל ולכן צ"ל דלא כתב כן הריב"ש רק באם מינו אותם סתם. אך במינום ואמרו שלא ידון זולתם אזי מהני גם לקרובים דהו"ל כאלו ביארו להדיא דמהני ומינה נמי לעדות. אך לע"ד א"ץ לציין דברי הריב"ש בזה דמדברי הרא"ש נמי צ"ל כן שכ"כ כיון דאחר זולתם הברורים אינו יכול להעיד. ובעיקר דברי הריב"ש י"ל דלא כ"כ רק לגבי בית דין שלא שמענו שנהגו כן מעולם אבל גבי עדים הוא ראה הוא שמע דברי הרא"ש הנ"ל ולכן כיון שלא ראינו מעולם שנהגו כן גבי ב"ד הגם דיאמרו שלא ידון זולתם לא באו לכלול בזה דגם לקרוב ידון דכיון שלא ראינו שנהגו כן רק להפך תלינן דמסתמא דמנהג אותה העיר ואותה הקבלה היתה כדרך כל העולם. א"נ י"ל הטעם לחלק בזה דבעדות דהיא היתה מסורה לכל והם ביררו שלא יעידו רק אלו ושעדות זולתם בטלה א"כ הגע עצמך האמינום גם לקרובים אבל לגבי דיינים הגם שיאמרו שלא ידון זולתם לא באו לומר דגם דאיכא קורבא ישפטו הם רק לומר שעיקר המשפט ע"פ הרב הדיין פלוני ולא יוכל דיין אחר לדון. א"נ י"ל דבעדות שאין הדבר תלוי רק בראיה ואין בזה חשש נטיית הדעת כשיהיה נוגע או כשיהיה קרוב לו הבע"ד לכן שפיר מהני לקבל הקרובים אבל בדיינות דתלוי בנטיית הדעת לא מהני. אבל ק' דהרי כשקיבל קרוב או פסול גם לדון מהני וצ"ל דהתם כשביאר ממש קבלת הקרובים אבל בסתם או גם דפירשו שלא ידון זולתו לא מהני. אבל קשה דתשובת הרא"ש כלל ס' מיירי בדין דהיינו בקבלת עדות דהיא כדין ואעפ"כ נראה מדבריו דמהני ונראה דלק"מ דה"מ בקב"ע דאין בזה נטיה ורק מה שישמעו יכתבו אך במשפט ודין לא וקרוב לזה כתב מהר"ש דוראן בתשב"ץ ח"ד סי' ט"ו יעש"ב

וראיתי להרשב"א בתשו' סי' תשכ"ט שנשאל בנדונו והשיב דמה שתקנו הקהל דכל דבר שבממון יכולים הקהל להקל על עצמם ולהחמיר וגו' ומזה משמע דדוקא מצד זה דהוי דבר שבממון אך לא בעידי גיטין וקידושין וכדומה וכמו שכתבתי לעיל. ושו"ר הדבר מפו' להדיא בתשו' הרשב"ץ ח"ב סי' ס"ג וז"ל ולפי תשובות אלו יש לכם תקנה שתעשו תקנה ביניכם שלא יחתום בשטר אלא הסופר ואחד מהקהל וגו' וכל שאר הקהל אם יחתמו בשטר לא תקובל עדותן אלא לרחוקים אבל הנבררים תקובל עדותן אף לקרובים ואפילו שני העדים קרובים זל"ז וא"ץ קנין בכל זה וגו' ומיהו אי אפשר בתקנה זו אלא בדבר שבממון אבל בדבר שבערוה בגיטין וקידושין אין תקנה אלא בעדים כשרים שאפילו עד אחד הכשר פסול ואפילו שניהם מודים דגזרת הכתוב היא שאין דבר שבערוה פחות משנים כדאיתא בפ' האומר בקידושין ע"ש הנה