שואל ונשאל חלק א של

משמע דמפרש דמרן מיירי בביארו להדיא שיעידו גם לקרובים וסבור הייתי לו' דכונת מור"ם לשלול רק אם מינו עדים סתם ולא תקנו שלא ישוה שום עדות זולתם אבל בכה"ג דנקיט מרן ז"ל הגם דלא ביארו להדיא שקיבלו עדות הקרובים כיון דלשונם מורה דכונתם שיעידו גם לקרובים שפיר דמי. וכן יש לדקדק מלשון מור"ם ז"ל שכתב אבל אם מינו סתם וגו' אין כונתם וגו' ולכאורה מה ענין הכונה לכאן והיל"ל דאם מינו סתם לא מהני ולפה"א א"ש דאם יש הוכחה דכונתם לכך ודאי מהני הגם דלא ביארו להדיא אך בסתם קמ"ל מור"ם דאין בכלל זה דכונתם על הקרובים. זהו מה שהיה נ"ל לכאורא בכונת מרן ומור"ם ז"ל. אבל ראיתי להרא"ש ז"ל כלל ו' אות י"ט מקור דין זה שכתב וז"ל ומה שאומר שעשו הקהל תקנה שאלו העדים יחתמו על כל השטרות והתנאים ודאי אם הסכימו הקהל שיחתמו אף על קרוביהם יכולים להעיד אף על התנאים הללו כיון שקבלום עליהם והכשירום יכולין בני העיר להסיע על קצתם וכמו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך יע"ש הרי דמיירי באם קיבלו עליהם בביאור והסכימו שיחתמו אף על קרוביהם וא"כ מ"ש מור"ם ז"ל אבל אם מינו סתם הו"ל הדברים כפשוטן דמפרש דמרן מיירי במי שביאר להדיא אך בסתם לא מהני אלא דלשון מור"ם ז"ל דתלי לה בכונה לא דייק לפ"ז וכדכתיבנא לעיל. ותו דבאמת כיון דתיקנו שלא ישוה שום עדות זולתם מורה הלשון ובא דהו"ל כאלו ביארו להדיא קרובים. ותו קשה דא"כ איך הטור ומרן ז"ל לא הזכירו תנאי זה וכ"כ בסתם

ובכן נ"ל דודאי הרא"ש מיירי בביארו להדיא אלא דהטור ומרן ז"ל ס"ל דה"ה נמי והוא הטעם לאם כתבו בלשון זה שלא ישוה וגו' וע"ז כתב שפיר מור"ם ושלל אם מינו עדים סתם היינו שלא ביארו להדיא ולא כתבו לשון הדומה לביארו

ולפ"ז נ"ל דבנ"ד שהממשלה ביקשה מהק"ק לקרוא בשם סופרים וזולתם ולא ירים איש את ידו לחתום בשום שטר ועונשו ידוע אם כה יוגש משפטו לפני הממשלה. והקהל הי"ו בחרו להם הם והב"ד את העדים הנז' אומדנא דמוכח דעל דעת הממשלה ובקשתה בחרו ומינו את אלו וכיון דהממשלה מונעת הזולת ה"נ הק"ק וכן נלמד מדברי הכנה"ג בתשובה לא"ח ח"ב סי' א' דהק"ק על דעת הממשלה עשו מה שעשו ע"ש והגם דעשו הק"ק חרם וספק חרם להחמיר כתב ה' הנז' דאומדנא דמוכח להתיר וכ"ש בנ"ד א"כ הו"ל ממש כאלו מינו עדים ותקנו שלא ישוה שום עדות זולתם וממילא א"ץ לשום הכרזה ועדותן עדות לקרוביהם ולדבר שנוגעים בו מצד הצבור וכן אם ח"ו יהיה להם איזה פיסול עבירה דכיון שקבלום הקהל מועיל ומהני וכמ"ש מרן ז"ל סי' כ"ד ס"א דמי שקיבל עליו קרוב או פסול בין להיותו דיין בין להיותו עד עליו אפילו קיבל אחד מהפסולין בעבירה כשני עדים כשרים להעיד עליו או כג' ב"ד מומחין לדון לו וגו' אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו. והגם דבנ"ד ליכא קנין כיון שהוא ענין צבוריי א"ץ וכמו דמשמע מסתמיות לשון מרן וכ"כ הרא"ש להדיא כלל הנז' אות כ"ד דמה שטובי הקהל מסכימים לעשות שריר וקיים הוא בלא קנין וגו' וכל דבריהם ככתובים וכמסורין דמו ע"ש ומינה ומינה דגם אם העדים קרובים לב"ד שפי"ד דלא גרע מקרובים לבעל דבר

אך לכאורא לא דמי נ"ד לדמרן ז"ל דבנ"ד הא איכא גיטין וחליצות וקידושין דמנהג העיר מאז היו הסופרים ועד היום והיום בכלל להביא עדים מבחוץ גם דאין להם מאמר ומדקדקים שלא יהיו קרובים וא"כ לא נכלל במינויים את העדים האלה להעיד גם על הקרובים כיון דלא ביטלו עדות זולתם. אבל ז"א דודאי לא כתב הרא"ש ז"ל כן רק בעסקי ממון דיכולים בני העיר להסיע על קצתם אך בדברים שנוגעים לאיסור כמו גיטין וחליצות וקידושין אין כל מקום להיות התנאי שיתנו וההסכמה שיסכימו קיימים ומינה דגם הרא"ש ומרן ז"ל בשאר עדיות דממון מיירי ונ"ד נמי הכי הוי

ועוד נראה דדידן עדיפא דבממון קי"ל דינא דמלכותא דינא ומצד המלכות אין שום אדם יכול להעיד והמעיד ענוש יענש ויש הנאה למלכות וגם הוי תקנת העיר והמדינה וכל