שואל ונשאל חלק א רפו

הנז' אלא או במדנין עם אמה או בעיר אחרת. ועל מעשה ידיה אמרה כי מה שתרויח ממעשה ידיה מוכנת לשלם אותו לחמיה אם יתן לה מזונותיה והנלוה לזה

תשובה נראה דאינו חייב חמיה הנז' במזונותיה מכמה טעמים. א) דכבר כתב הרשב"א בתשו' סי' תתקפ"ח והב"ד מרן בב"י אה"ע סי' ע"א דאיש שנשתטה והמעות ביד קרובי האשה עדין אם נאמר תזון היא מן הנכסים והוא מן התמחוי או אם מוציאין ב"ד מידם והשיב דמוציאין דא"א לגבות היא כתובתה כל שהוא אינו יכול לגרש אלא ניזונין היא ובעלה ובניהם ע"ש ועי' להכנה"ג שם שציין עוד להרשב"א במיוחסות להרמב"ן סי' צ"ט ולהרב בנימין זאב סי' ל"ג ע"ש ומשם מבואר באר היטב לפי טעמם ונימוקם שם דל"ד מעות אלא ה"ה והוא הטעם לשאר הנדוניא. והגם דהרשב"א גופיה דעתו כהרמב"ן לפסוק בנכסי צאן ברזל שהמכר בטל לאלתר משום שבח בית אביה כמ"ש מרן בב"י סי"ץ נראה ברור דלא כתב כן הרשב"א רק במי שהוא בר דעת דאם אינו זן אשתו שאין לו כלום כופין אותו להוציא שהרי יכול לגרש וממילא תקח היא הנדוניא בכתובתה וכמו שמתבאר מדברי הרשב"א גופיה הב"ד ה' המגיד בפרק י"ב מה' אישות הלכה י"א וכדעת הרמב"ם ומרן בש"ע סי' ע' ס"ג ואם היה עני וגו' ע"ש אבל מי שנטרפה דעתו דאינו יכול לגרש הנכסים של הנדוניא של צאן ברזל הם של הבעל וניזונין מהם הבעל ואשתו וכמו שזה מדוייק היטב בדברי הרשב"א בסי' תתקפ"ח ובסי' צ"ט במיוחסות שטרם כל הציע הצעה זו דאינו יכול לגרש מה שלכאורא אין צורך לזה דהיה די באומרו כי לא ניתנה כתובה להגבות מחיים אלא דכוונתו כדאמרן. [ואם לדעת הרשב"א דהמכר בטל לאלתר בשוטה חשיב להו כנכסיו ממש] כ"ש לדידן דבתריה דמרן גרירין ודעתו בסי"ץ סי"ד דבדיעבד מה שעשה עשוי. ועי' להב"י עייאש אה"ע סי"ז דודאי י"ל דשעת הדחק כזו שאין הבעל ראוי לשום מלאכה כדיעבד דמי וניזונת מנדונייתה שבידה וכאמור. אלא דיש לב"ד לחקור ולמצוא מי שהוא אמוד בנכסים ולמסור בידו כל סך הנדוניא להתעסק בהם ולזונה מהריוח ואם אין ריוח מהקרן וכמו שסיים הרשב"א במיוחסות סי' צ"ט ע"ש וכן נראה דעת מרן ז"ל ח"מ סי' ר"ץ סכ"ז ע"ש וכיון דלגבי הבעל דינא הכי ממילא אין לה מקום לתבוע את הערב ועי' למרן ז"ל ח"מ סי' קכ"ט ס"ח. ועוד נראה דכיון דלדעת הרשב"א ניזונת היא ובעלה מהנדוניא א"כ בנד"ד אפי' אם נאמר שיש לה זכות לתבוע מהערב הנה הבעל אין לו ערב וא"כ אם היא תגבה מהערב למזונותיה עכ"פ הבעל ניזון מהנדוניא וא"כ איפוכי מטרתא למה לן תיזון היא מהנדוניא והבעל ניזון מהערב דהא קי"ל מוציאין מזה ונותנים לזה

והגם דבשטר הערבנות כתוב לכן אביו ערב על כל מה שנתחייב בנו לאשתו ככל הכתוב בכתובתה בין על סכי כתובתה וגו' בין על המזונות וכיוצא משמע דחייב עצמו לתת לה ולא לשלוח ידה בנדונייתא למוכרה וליזון עצמה נלע"ד דכל כונת השטר היינו שאם למחר תתגרש או תתאלמן ב"מ אזי אם בנו אינו יכול לשלם אם כתובה אם מזונות אם דירה וכסות ורפואה משלם אביו ואין שטר הערבנות מיירי כלל בעודה תחת בעלה. ב') דכבר כתב הרשב"א במיוחסות להרמב"ן ז"ל סי"ט דערב של יתומים קטנים אין נפרעין ממנו ולא הוי כאלו אין להם נכסים וכדעת הר"ר זרחיה ז"ל דאין נפרעין מן הערב תחילה וכיון דלגבי יתומים קטנים אין מקום לתובעם כן אין לתבוע הערב ע"ש הוא הדין לזה שהנתבע נטרפה דעתו שאין נפרעין מן הערב תחילה והגם דמרן ז"ל אה"ע סי"ע ס"ו כתב מי שנשתטה פוסקין לאשתו תכשיט וגו' ע"ש היינו דוקא לגבי שוטה גופיה שיש לו נכסים שכבר נכסיו משועבדים כמו שכתוב בכתובה דקנינא ודעתיד אנא למקני אבל לענין לתבוע השוטה כבר כתב מרן בח"מ סי' צ"ו ס"ה דאין נזקקין לשוטה לכל טענה לא לטענתו על אחרים ולא לטענת אחרים עליו לא לשבועה קלה ואצ"ל לשבועה חמורה או לתשלומין ע"ש ומינה ומינה דאין נזקקין לתביעתה לערב בעדו וכמ"ש הרשב"א שם וכאמור. ועוד דבעת שנכנס הערב לא היה הבעל שוטה ולא היה יכול