שואל ונשאל חלק א רפג

זז

סימן כ"ט

שאלה אשת איש שאמרה טמאה אני או שהעיד עליה עד אחד וכיוצא שנטמאה והבעל מאמין וסומך דעתו עליה או על העד דקי"ל דחייב להוציא כמ"ש בסי' קט"ו אם חיוב זה מדאורייתא או מדרבנן ונ"מ לספק מציאות או ספק דפלוגתא

תשובה המשר"ר סי' י"א ס"ח כתב שהוא מדבריהם ובסי' קט"ו ס"ז כתב כן בשם הת"י סי' ע' והסכים עמו והוכיח כן ממ"ש הרשב"א דמלמדין אותו שלא יאמין ואי דאו' הוי היל"ל להפך. וכן ממ"ש התו' דמשמתין למאמין מפני חר"ג דאי איתא דהוי דאורייתא וכי מפני חר"ג עברינן אדאורייתא ע"ש. ולעד"ן דזה תלוי בפלוגתא שזכר הר"ן בנדרים דף צ' שהק' שם אמתניתין דחזרו לומר תביא ראיה לדבריה שלא תתן עיניה באחר ע"ש דאיסור שבה להיכן הלך ותירץ מתחילה דרבנן עוקרים אפילו איסור דאורייתא דפקעי הקידושין [ונידונת אז כפנויה] ושוב דחה זה וכתב בשם אחרים דגם בראשונה ליכא איסור דאורייתא אלא דרבנן דמדאורייתא אינה נאמנת וכי חזו רבנן בתראי הא דתתן עיניה באחר העמידו הדבר אדינא דאורייתא ע"ש וא"כ לתרוץ הראשון כי ליכא הא דעיניה נתנה באחר כגון שמאמינה או מאמין לעד אסורא מדאורייתא ולתרוץ אחרון אין כאן אלא איסור דרבנן הגם דליכא הא דעיניה נ"ב

ולדינא נראה דהעיקר הוא דנאמנות זו אינה אלא דרבנן דמדברי הר"ן שם ובהרי"ף בקידושין פ' האומר נראה דנקיטנן כתירוץ אחרון והראשון נדחה ע"ש. וכ"ן דעת הרמב"ם ז"ל בפ' י"ח מה' איסורי ביאה ה' ח' ואם היא נאמנת לו או העד נאמן לו וסומכת דעתו לדבריהם הרי זה יוציא מן הספק ע"ש הרי דאין כאן אלא ספק וא"כ למ"ש הרמב"ם ז"ל שם ה' י"ז דאיסור כל הספיקות כלן מדברי סופרים וכ"כ בפ"ט מה' טומאת מת ה' י"ב דכל הספיקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים ע"ש א"כ גם במאמינה או מאמין לעד דאין כאן אלא ספק אין כאן אלא איסור דרבנן. וכן יש להוכיח ממ"ש בפכ"ד מה' איסורי ביאה ה' ח' ואין ב"ד כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו ב' עדים ויעידו שזנתה אשתו זאת ברצונה בפניהם ברצונה ואח"כ כופין אותו להוציא ולעיל מזה בהלכה י"ז מיירי במאמינה או מאמין לעד ואפי"ה קאמרי דאין כופין ואי איתא דבמאמין אסורה מדאורייתא הי"ל לכופו כמו שכופין כי איכא ב' עדים אלא ודאי דנאסרת מן הספק ודרבנן הוי וכדי שלא יהיה הגט מעושה דהוא פסול מדאוריי' כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' גירושין ובפ' יו"ד שם ה' א' דבטל מדאורייתא לכן אין כופין אלא בב' עדים והגם דמצינו דבשניות דרבנן כופין וכדאיתא ביבמות פ"ה ע"א שניות מדברי סופרים וכו' וכופין אותו להוציא וכ"פ הרמב"ם בפכ"ד מה' אישות ה' ב' וכן הנושא שניה וכו' וכשכופין וגו' נראה דהתם שאני דכי תיקון שניות כעין דאורייתא תיקון. וכ"ן דעת הרי"ף ז"ל בפ' האומר שכתב דבבא לצאת ידי שמים אי מהימן ליה כבי תרי מחייב לאפוקה ע"ש ומינה דאין זה רק דרבנן. וכיון דשני עמודי ההוראה דעתם כן אזלינן בתרייהו כנודע מכללי מרן ז"ל בהקדמתו לב"י ע"ש ועוד דמרן עצמו סי' ו' ס' י"ב פסק כלשון הרמב"ם דיוציא כדי לצאת ידי ספק ומסתמא מה שיש לפרש בכונת הרמב"ם יל"פ בכונת מרן וכן בסי' קט"ו ס"ו פסק במאמינה דאין כופין להוציא וש"מ דקאי בשיטת הרמב"ם זה הוא הנלע"ד בזה הכו"ח ביום כ"ה סיון שנת התש"א ע"ה משה הכהן סילט"א

סימן ל'

נשאלתי מהחה"ש הדה"מ כמה"ר ר' מכ'לוף עידאן הי"ו באשת כהן שנכנסה לחדר של גוי הממונה לדון ובעלה רצה להכנס ומנעוהו מצד הנימוס ונתעכבה כרביע שעה: