שואל ונשאל חלק א רסד

להם כי חלל זה הוא היהודי שמעידין עליו ולא זולתו שראוהו קרובי הנפקד השני וראו כי אינו שייך להם כלל וכלל

הט"ז) דבלאו הכי אנן בדידן נקיטנן דרובא וקורבא דמוכח אזלינן בתר הקרוב וכמו שכן דעת מרן ז"ל וכמ"ש הפר"ח יו"ד סי' ס"ג ס"ק ג' ועם שהוא חולק הרב מכתם לדוד שם כתב שקיים בחידושיו לדעה זו ע"ש וא"כ בנ"ד דהוי קורבא דמוכח ע"י סימנים לדעת מרן ודעמיה אזל מינה איסורא דאורייתא

הטו"ב) דכתב הפר"ח ס"ק דקרוב והרוב מחצה על מחצה אזלינן בתר הקרוב ע"ש ומינה לע"ד דאם הקרוב ודאי והרוב ספק אזלינן בתר הקרוב דכך לי רוב ספק או מחצה על מחצה וא"כ חלל זה שהכירוהו בטביעות עינא שהוא כטביעות עינא של האיש הנעדר דודאי היה לו טביעות עינא זו ואין אנו יודעים אם יש עוד בעולם איש אחר שיש בו טביעות עינא כזו הו"ל הקרוב ודאי והרוב ספק וכמחצה על מחצה דמי ומדאורייתא בתר קרוב שהוא ודאי אזלינן וכאמור

ומעתה אשר ביארתי דלע"ד נפקא לה מחשש הסכנה דאיסור דאורייתא מכמה טעמים יש לנו לברר עוד אם מותרת גם מדרבנן. ונלע"ד דהיא מותרת גם מדרבנן מכמה טעמים שאבאר בעה"ו. ובטרם כל יש לברר האם בעינן שיעידו העדים על מי שהושלך או הועלה מן הים תכף ומיד בלתי שום התאחרות כלל או יש גבול בזה לפחות שהית שעה אחת

והנה מרן ז"ל בש"ע סי' י"ז סכ"ו כתב והוא שיראוהו מיד כשהעלוהו מן המים ויש פנים לומר דכל דלא שהה שעה אחת בכלל מיד הוי ויש פנים לומר דבעינן הכף ומיד ממש ומסתברא לי טובא כפירוש הראשון דאלו כפירוש השני א"כ אין גבול בדבר כלל וכלל ובכל דהו דכל דהו הוי אשתהי. וא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו מן העגונות אשר בעליהן נטבעו שיעידו עליהם דגם כחצי מינוט או פחות הוי אשתהי וכיון דמדברי מרן עצמו ומדברי הגמרא והפוסקים מוכח דמעידים א"כ צ"ל שיש איזה גבול לשהיה זו והיינו לפחות שעה אחת וכ"כ הב"ש ס"ק פ' והח"מ ס"ק מ"ט דבאמצע השעה מיהא מעידים גם לדעת מרן ע"ש

והגם דראיתי להפת"ה ס"ק קי"ז בשם המה"ץ ס"ק ק"ד שכתב דלשון הש"ע משמע דס"ל כדעת הרי"ף והטור ורי"ו דבעינן שיראוהו תכף ואין שיעור לדבר ומהרח"ש הביא עוד כמה פוסקים הסוברים כן ע"ש וגם ראיתי לה' חק"ל אה"ע סי' י"ב דמסיק שאינו רואה מקום להקל שהרי רוב הראשונים והכרעת הש"ע ומור"ם שלא הגיה הוא להחמיר ומי יקל נגד דעתם ע"ש מ"מ הסברא שכתבתי דא"כ נפל פיתא בבירא ובטלת דין עדות הנטבעים כמעט לגמרי אין מכרעת כן. ועם כי אינני כדאי להכריע ובפרט לעשות מעשה נגד החק"ל ודעמיה מ"מ נלע"ד כיון דהב"ש והח"מ סוברים בדעת מרן ז"ל דבעינן מיהא שעה אחת לשהיה א"כ נשאר הדבר למעיין להכריע ביניהם וכשהסברא מכרעת כדברי הח"מ והב"ש שפיר הויא הכרעה. ועוד דלע"ד לשון מרן ז"ל מדוקדק ומוכרע מאד כדברי הב"ש והח"מ ז"ל דבסוף דבריו סיים אבל אם שהה וגו' ואי איתא דאין גבול ושיעור לשהיה זו היל"ל אבל אם לא ראוהו מיד כשהעלוהו מן הים או כשהשליכו הים אין מעידין עליו ומדלא כתב כן ש"מ דשהיה מיהא בעינן אלא שלא נגבל שיעור השהיה וילמוד א"כ הסתום מן המפורש בשאר פוסקים דלפחות שעה אחת שהיה בעינן. והגם דראשית דבריו לכאורה משמע דתכף ומיד בעינן מ"מ יש לנו להשוות דבריו הראשונים עם האחרונים ואמרינן דכל דהוי באמצע השעה בכלל מיד וכלשון זה ממש ראיתי בהנמק"י שכתב על לשון הרי"ף וז"ל זה הלשון מוכיח שלא שהא כלל אחר שהיה ביבשה אבל אם שהה במים ג' ימים ושהה אפי' שעה אחת אחר שעלה ליבשה אין מעידין ולכאורא דבריו סתראי דמרישא משמע שלא שהה כלל ובסיפא משמע שאין קפידא בשעה אחת וצ"ל דבפחות משעה הו"ל כאלו לא שהה כלל ואי לא מסתפינא אמינה דמרן ז"ל נקיט כדברי הנ"י ונשמטה תיבת