שואל ונשאל חלק א רנ

והבית סגורה אם יכנה מכת הרג וכיוצא אין הנאמנים אשר בחצר יכולים לעשות לה מאומה ובכן תובעת נדוניתה הן מה שבידה הן מה שביד בעלה הן מה שמשכן הוא הן מה שביד השליש וכן תובעת סך מהכסף מדודים שנתנו לו בית אביה עם הנדוניא מהם בעין ומהם שקנו לו בהם צרכיו וכן תובעת מזונותיה ושתהיה פרושה ממנו בבית אביה ועגונה לעולם אף אם לא ירצה לגרש היכי לדיינו דייני להאי דינא

תשובה מרן בש"ע סי' ע"ז ס"ב הזכיר ב' מיני מורדת א) מורדת דמאיס עלי ב) מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה ונדון דידן נראה לדמותו למאיס עלי שכתב הרמב"ם בפי"ד מה' אישות ה' ח' דאם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי [כופין אותו לשעתו לגרשה] לפי שאינה כשבויה שתבעל לשכאוי לה וגו' והגם דלא נקיטנן כוותיה בהא לכוף אותו לגרש עכ"פ נקיטנן מיהא כוותיה בהא דאין לקנסה עד שתחזור להבעל לשנאוי לה וא"כ ה"ה לנ"ד דכיון דאומרת דמתפחדת ממנו ויראה ורעד יבוא בה בראותה אותו ויראתה אם מצד דשמא יכנה או שמא יהרגנה אין לנו להמציא המצאות קנסות למען תחזור בעל כרחה ולא דמיא הא לבעינא ליה ומצערנא ליה מפני שעשה לי כו"ך או מפני שקללני או מפני שעשה עמי מריבה וגו' שכתב מרן שם דהתם שאני שאומרת בעינא ליה אך בנ"ד שמפני העבר ממנו לא בעיא ליה נראה דהויא כמאיס עלי דבנ"ד נמי י"ל שאינה כשבויה להיות מוכה ונדרסת ונבעלת בעל כרחה וכ"ש שהיא מתפחדת שמא יהרגנה וכן נלמד מדברי הר"ן בפ' אעפ"י שכ' דבדאמרא בעינא ליה ומצערנא ליה הוא דקנסינן לה דכיון דבעיא ליה אין זה כי אם רוע לב אבל אמרה מאיס עלי אין קונסין אותה כלום שהרי אנוסה היא וגו' ע"ש ועם שאין שיטת הר"ן שוה לשיט' הרמב"ם ומרן ז"ל עכ"פ מדבריו נלמוד ג"כ להבין טעמו של הרמב"ם ומרן ז"ל וכן יש ללמוד מדברי הרדב"ז ח"א סי' ר"ס בנדונו שאינה יכולה לסבול את בעלה מצד שהוא משתין במטה וגו' ע"ש שכתב דלא גרע ממאיס עלי ע"ש וכן יש ללמוד מדברי המבי"ט ח"ג סי' רי"ב דכל כה"ג דאינה יכולה לסבול לא גריעא ממאיס עלי ואדרבה עדיפא מינה ע"ש. וכ"ן מדברי הרשב"ץ ז"ל ח"ב סי' ח' שכתב בנדונו דהדיין הכופה אותה לחזור לבעלה אם מרדה כדין הישמעאלים מנדין אותו ע"ש ומשמע מדבריו שם דאין לנהוג עמה כמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה אלא עדיפא היא מהאומרת מאיס עלי ע"ש וכ"ש בנ"ד שמתפחדת מהמכות וההרג

א) ומעתה לענין בלאותיה הקיימים נראה דנוטלתן בין שהם תפוסים בידה בין שאין תפוסים בידה בין שהם ביד שליש בין שהם ביד הממשכן אם שמשכנה היא או שמשכן בעלה ואפילו מה שתפס הבעל ג"כ מוציאין ממנו בעל כרחו ונותנים לה שכן דעת מרן ז"ל גבי מורדת דמאיס עלי כמ"ש ה' פרי צדיק סי' ב' וכ"כ ה' משה"ר ז"ל מע' מ'ם אות רכ"ט. והגם דאין הבעל רוצה לגרש מוציאין מידו ונותנים לה. ומ"ש המשה"ר שם דכ"ז אם הוא רוצה לגרש אבל אם אינו רוצה לגרש כתב הב"ש (שם כתוב הרשב"ש והוא ט"ס וצ"ל ה' ב"ש והוא בס"ק כ"ז ע"ש) בשם הט"ז (והוא בס"ק ט"ז ע"ש) דאין מוציאין ע"ש לאחר המחי"ר נלע"ד דלדידן דבתריה דמרן גרירי מוציאין גם אם אינו רוצה לגרש שהרי עיקר טעמו של הרמב"ם שפסק מרן כוותיה משום דדמיא לזינתה דאמרינן אם היא זינתה כליה מי זנו כמ"ש מרן בכ"מ בפי"ד מה' אישות ה"ח בשם הר"ן ע"ש וכיון שהם שלה מדינא מאי נ"מ אם גירש או לא גירש ועוד דמרן אזיל בזה בשיטת הרמב"ם כמ"ש ה' פרי צדיק סי' ב' ונטה מדעתו רק בנוגע לכפית הגט וא"כ בנוגע לממון כדקאי קאי וכמו שלדעת הרמב"ם זכתה בהם האשה כן נמי לדעת מרן זכתה בהם האשה דבממון כדקאי קאי וכ"ן דעת ה' פרי צדיק שם ועוד אעיקרא דדינא תמהני ממ"ן אם הם משייכותו וזכותו של בעל א"כ היה בדין לזכות בהם גם אם הוא רוצה לגרש ואם הם משייכותה וזכותה של האשה הדין נותן שתזכה בהם גם אם אינו רוצה לגרש ועוד קשה דלפ"ד לא משכחת כלל דמוציאין מידו של בעל במאיס עלי דהרי יכול לומר א"כ איני מגרש