שואל ונשאל חלק א רלה

נדר כי אם ברצוני הטוב אם ארצה ואם לא ארצה בכל דבר ודבר. ועתה מפני יוקר השערים ועוד כי תלו ביה טפלי נתחרט כמעט לאונסו ובא להתיר ע"י שלשה האם צריך התרה או לא ואת"ל צריך אם מתירים לו לכתחילה או לא. ואת"ל מתירים אם מה שמחוייב בו עפ"י חשבונו בפנקס חייב לשלמו לעניים או יכולים להתיר לו גם בזה לכתחילה כיון שלא באו ליד הגזבר וגם הוא עדין לא הפרישם בפועל רק בכח החשבון

תשובה הנה עיקר מה שיש להסתפק בזה נחלק לסוגים אלו א) אולי לא מהניא אמירתו וכיון דנהג לעשות מצוה הגם שלא הוציא זה בתורת נדר מפיו הוי כנדר ואמירתו בלא נדר לא מהניא ליה רק אם בכל פעם ופעם אומר בלא נדר או גם אם יאמר בכל פעם לא מהני וצריך לעשות תנאי תחילה ב) אולי באיזה פעם קיבל עליו בנדר והוציא זה בשפתיו וחזר בו ממה שאמר בלא נדר ולאו אדעתיה ג) גם אם נאמר דאין כאן נדר מ"מ הוא עושה ואינו יכול לבטל וגם אין מתירין לו זה דומיא דנדר שחוק וסייג לדבר מצוה וכיוצא ד) אם מה שמחוייב ע"י חשבונו יכולים להתיר לו או חייב לשלם

והנה ראיתי למרן ז"ל ביו"ד סי' רי"ד ס"א שכתב דהרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ופרישות יאמר בתחילת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה ולא לעולם ע"ש ומשמע מזה דכשאומר כן בתחילת הנהגתו סמכינן ע"ז ואין חוששין לא מצד דנהג כן ולא מצד דשמא חזר בו מזה ונדר אח"כ ולא מצד דהוי דבר מצוה ואינו יכול לבטלו אלא דבנ"ד לא אמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה והגם דבכתיבת הפנקס כתוב כנז"ל אולי אין זה מספיק אם מצד הלשון שאינו כמ"ש מרן בש"ע ובב"י אם מצד דזה רק בכתב ולא בעפ"י [עי' להנובי"ק יו"ד סי' ס"ו והחת"ס יו"ד סי' ר"ך רכ"ז בענין כתיבה אי הויא כדיבור ואף להחולקים שם נר' דהכא מודו דלא כתיב בזה ,,שבשפתים'' וגם לפמ"ש הנובי"ק דאף להרמב"ם דל"מ הגדה בכתב מ"מ מודה דבשעת כתיבה חשיב שבועה ע"ש א"כ ה"נ כן וע' בתשו' רעק"א ח"א סי' כ"ט ע"ש] וראיתי להלבוש ז"ל שכתב דלא כתב כן מרן אלא לדעת יש מי שאומר שבסעיף הנז' אבל לסברא הראשונה סגי כשיאמר שאינו מקבל בנדר ע"ש וכ"כ מרן סי' ר"ג ס"ד] וא"כ לדידן דבתריה דמרן גרירין שסתם דלא כיש מי שאומר הגם דלכתחילה מיהא כתב מרן וגם יאמר וגו' לצאת ידי כל הדיעות לכתחילה מ"מ בדיעבד גם אם לא אמר שרי וכ"ש דגם מור"ם נר' דדעתו כן שהרי כתב שהמנהג כסברא ראשונה ועוד דדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אינו אלא איסור דרבנן וא"כ יש לפסוק כהמתירים דסד"ר לקולא וכמ"ש ה' שיורי ברכה ז"ל בשם מהר"ש עמאר [שם אות א'] וזה עצמו נ"ל טעמו דמרן דלא חייש שמא אח"כ נדר או שמא נהג כן ע"ד לנהוג כן בתור נדר דהו"ל סד"ר ולקולא. או משום דאמרינן דודאי אדעתא דמה שאמר בראשונה נהג וכ"ש בנ"ד דצוהו המיעץ שלא לעשות נדר וקיבל אדעתא דהכי ופירש בפיו ובכתב כן וגם סמך ע"ז כמה פעמים כשהוא מסתפק הא ודאי דאין לחוש בזה כלל וא"ץ התרה. וכן זכורני דהמנהג פשוט לומר על כל דבר בלא נדר לבד. וכן נראה מדברי בעלי המוסר והאחרוני' שמזהירים ע"ז ומשמע דנקטי דזה לבד סגי לזה וכאמור וליתר שאת ולצאת דעת יש מי שאומר יתירו לו שאם באולי נדר הנה זה מתחרט בו מעיקרו וכן בפתח שאם ידע שישתנה הזמן לא היה נודר אם איתא שנדר

ובענין מה שמחוייב בו ע"י החשבון הנה מרן ז"ל ביו"ד סי' רנ"ח ס"ו כתב דהנודר צדקה אינו יכול לחזור בו אא"כ נשאל לחכם והתיר לו ואם הגיע ליד הגבאי אינו יכול להשאל עליו ע"ש ומדתלי בגבאי משמע דגם דהופרש ועדין הוא ביד הנודר יכול להשאל עליו וכ"ש אם לא הופרש כנ"ד רק דנדר בפיו או שרשם בפנקסו מה שחייב לשלם או שעשה חשבון ההכנסה וממילא מובן כי חייב הוא לשלם המעשר מזה: