שואל ונשאל חלק א רלא

הבהמה שהיא חיה וכן השאלתא כונתו על הדמיון שאין השחיטה מועלת לו וכאמור. וכן יש להוכיח ממ"ש הרמב"ם בפ"ב מהלכות מ"א ה' י"ז דתולעים הגדלים בבשר גם דלא הוו מחיים אלא אח"כ אסירי וטעמו דכיון דהבהמה ובשרה אינם מותרים אלא בשחיטה כל דבר חי היוצא מהם אסור שאין לו התיר אלא בשחיטה ושחיטה לא מהניא להו כמבואר בדברי המגיד ובדברי מרן בב"י סי' פ"ד וא"כ כמו דלהרמב"ם ודעמיה אין בתולעים הנז' איסור אבר מן החי כלל רק איסור שקץ שהרי איסור זה שייך גם בתולעי בשר שחוט שאינו מן החי א"כ מינה נמי לשאר פוסקים שאין לנו לחדש פלוגתא ולומר דבתרתי פליגי ולהרמב"ם אין כאן איסור אמ"ה ולשאר פוסקים יש איסור אמ"ה [עי' להדרכ"ת סי' פ"ד ס"ק קע"ו בשם ה' מנחת חנוך שכתב ג"כ דמהרמב"ם נראה דליכא איסור אמ"ה ע"ש] זהו הנלע"ד ועם שיש לכאורה סתירה לזה מדברי איזה פוסקים זהו הנלע"ד בכונת הגמרא

ועוד נ"ל דאפי' אם נאמר דיש בזה איסור אמ"ה מכל מקום כי הוו תולעים הללו בכבד או בריאה אין בהם איסור אמ"ה רק איסור תולעים וכמו שפירש"י שם ד"ה קוקיאני תולעים שבכבד ושבריאה מינם ניים ועיילי ליה באוסייה כשהבהמה ישנה נכנסים בחוטמה ומשם לקנה ריאה וכבד וגו' ע"ש והגם די"ל דאין כונת הגמרא לאסרם רק מספק דשמא הכי הוי ולא מגופה וא"כ לעומת זה לגבי אמ"ה י"ל בהפך דשמא נתהוו מבשרה בחייה ואסירי משום אמ"ה מ"מ כיון דלהרמב"ם ודעמיה ליכא איסור אמ"ה כלל וכאמור ובזה אנו מסופקים אי מעלמא אתו או לא א"כ הו"ל ס"ס שמא מעלמא אתו ואת"ל מגופה שמא כהרמב"ם ודעמיה (וכן הזכיר דעתו מרן ז"ל בש"ע סי' פ"ד ס' ט"ז) דס"ל דאין בזה איסור אמ"ה וא"כ שפיר יכולים להושיטו לבני נח ולאכלו. וכל זה אפילו לשיטת הסוברים דספיקא דאורייתא יתא לחומרא מדאוריי' אבל לשיטת הסוברים הפר"ח ודעמיה דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן אין צורך לכל זה דבחד מהני תרי ספיקי יש להתיר דכיון דספק הוא לגבי בני נח דלא שייך בהו איסורי דרבנן לא הוי כאן איסור וא"כ גם הם מותרים לאכול וכ"ש דמותר למכרה להם. ואי אמרינן דגם להסוברים דסד"א לחומרא מדאורייתא אינו אלא לדידן אבל לגבי בני נח כ"ע מודו דהספק רחמנא שרייה יש להתיר בחד מהני ספיקי וכאמור. אלא דלפי הנראה לא יש פנים לחלק בזה וצ"ע עוד בפוסקים אם יש פנים לזה

וראיתי לה' ראש אפרים שכתב בשם הגהות איסור והתיר שבסוף הספר סי' ח' שכתב דע"י היותם גדלים באיסור אבר מן החי הו"ל שרץ גמור דהליכת החי הויא רחישה דתולעים ושם תמה ע"ז דמהגמ' מבואר דאיסורם משום אבר מן החי ולא משום השרץ השורץ ע"ש ולע"ד ל"ק דאדרבה הרב הנז' דייק לה דמדאפקינהו מואת נבלתם תשקצו משמע דאיסורם משום השרץ השורץ ולשון הגמרא שפיר מתבאר על הדרך שביאר הוא דעי"ז הו"ל אותה ההליכה כהשרצה. על הארץ אלא דלפ"ד הי"ל לרבויינהו מאיזה רבוי דהשרץ השורץ על הארץ אך למה שביארתי בעניותי דכי יניק מהאיסור הו"ל שקץ וכי גביל מההתיר לא הו"ל שקץ א"ש. וכן מצד הסברא יש להסביר הדבר דנפשו של אדם משקצת את הדבר האסור והיוצא ממנו ואינה מקפדת על הדבר המותר והיוצא ממנו גם מדברי ס' החינוך מצוה קס"ג נראה דאתי עלה משום תרתי משום השרץ השורץ ומשום אמ"ה ע"ש ונראה טעמו מדרבינן לה מואת נבלתם תשקצו

ומש"ל להתיר מס"ס לכ"ע או מספק אחד להסוברים דסד"א לחומרא מדרבנן אין כל מקום להעיר ע"ז מצד דרבים חולקים על רש"י בפירושו התו' ודעמיהו והו"ל סברת רש"י יחידאה חדא דמסתמא יש ג"כ העומדים בשיטתו (ויש לחפש בזה) עי' לה' בית אפרים הנז' שהביא בשם הרוקח סי' קס"א כפירש"י ע"ש] ועוד דכבר כתבו הרבנים המורים בשבת אחים סי' נ"ו ס"ג ובישי"מ סי' ס' ע"ש] דגם סברא יחידאה מצטרפת לס"ס וא"כ נראה דה"ה לספק אחד דחשיב בתור ספק [לב"נ] ותו דהגהת ש"ד סברתו דאין בזה משום אמ"ה כלל וכמ"ש ה' בית אפרים בשמו ועוד דלהרמב"ם נראה דאין בזה איסור אמ"ה כלל