שואל ונשאל חלק א רכג

לחלב דהוי מין במינו. ומין במינו מדאורייתא בטיל ברוב ולא כן בשאינו מינו דבעינן ששים אך מהטעם שזכר דרוב חלב המצוי הוי חלב טהור יש פנים ג"כ דרוב החמאה המבושלת או שאינה מבושלת אין בה תערובת וא"כ אין כאן אלא חששא בעלמא ולא איסור דאורייתא וכמו דכן נר' מלשון הפר"ת וא"כ מותר בסחורה וכן יש להוכיח ממה שנהגו להאכילו לתינוקות דאי איתא דאיסור דאורייתא הוא מכח ס' דאורייתא ולחומרא מדאורייתא או מכח ס' איסורא דאורייתא דאסור מיהא מדרבנן וחמיר כדאורייתא] איך ספינן להו לקטנים בידים אלא ודאי דאינו אלא חששא בעלמא ואינו אלא דרבנן ולכן באיסור דרבנן מאכילים לתינוקות ונהגו כהמתירים לספות לתינוק בידים איסור דרבנן [עי' להעה"ש א"ח סי' שמ"ג או"ב] ועוד דגם למרן ודעמיה בא"ח סי' שמ"ג דאסור י"ל דכאן חששא בעלמא וקיל טפי אלא משום דנהגו להחמיר ולגבי הקטנים לא נהוג מעיקרא ולא החמירו וכפ"ז נר' דמותר להסתחר בו דאפי' לגדולים היה בדין להתירו [עי' המה"ש שם או"ג] ואין לומר דיש לאסור ממה שלא ראינו מסתחרים בו ונימא דנהגו לאסור גם בסחורה דודאי לא כ"ע דינא גמירי ובראותם שהוא אסור באכילה נחשב להם כאיסור ולא הסתחרו בו. ותו דכבר כתב מרן הב"י בריש יו"ד דאלו ראינו שרצו לעשות כן ונמנעו הוי ראיה לאסור מהמנהג אך לא ראינו אינה ראיה ע"ש וה"ה בנ"ד. ועוד נראה דכיון דנהגו לקנותו לקטנים ש"מ דלא חיישי' לשמא יאכל ממנו שזהו טעם איסור הסחורה אם להסוברים דאורייתא או דרבנן כמ"ש ה' (ט"ז וכ"ה הדרכ"ת סק"ו מהחת"ס ודעמיה ע"ש] וא"כ גם גבי הסחורה אין לחוש וכ"ש הוא דבסחורה הוא מונח בכלי שקנאו בתוכו וזוכרו לא כן בהיותו בכלי ישראל בביתו ובחומותיו דיש לחוש יותר ועוד דאי איתא דאסור למכרו גם לקנותו לקטנים אסור דמסתמא איסור סחורה בין למכור בין לקנות גם דאין כונתו להרויח. ואין לומר דתינוק המוטל בעריסה שאני דלאו בר איפרושי מאיסורא הוא וכמו שנראה מדברי ה' באה"ט א"ח סי' שע"ג ס"ק ג' מהאו"ה דכבר כתב ה' בית עובד יו"ד סי' ע"ה דלא שנא וא"ל דהמנהג נתייסד להתיר עפ"ד ה' או"א ודלא כה' בית יהודה דמסתמא אמרינן דהמנהיגים הורו כהלכה ע"ד מ"ש הרשב"א סי' (קי"ב] והב"ד ה' פר"ח ריש סי' ט"ל גבי בודקים וכ"ש מורים דהמנהג הוא פשוט ומסתמא הונהג על פיהם. הן אמת די"ל דה' בית יהודה לא זכר דברי האו"ה ואולי אלו ראה דבריו היה מתיר והגם דהב"י הביא ראיה מסתמא האו"ה לא נעלם ממנו זה. ועוד נ"ל לומר כיון דאינו אלא מנהג אמרינן הבו דלא להוסיף עלה וכל ספק במנהג מוקמינן ליה אדינא אך כ"ז לא שייך רק אם נאמר דלדינא יש להתיר בעיר חדשה עם שיש חששא זאת וצע"ג בזה ומ"מ לסחורה דעתי נוטה להתיר אם כה יסכימו הרבנים המורים הי"ו [עי' להדרכ"ת סי' קי"ז סק"ס שכתב דנוהגים להתיר במדינתם ושכן ראה לה' ראש משביר וכתב בשם הבה"י וה' חיים ביד סי' ט"ז ח"י לאסור ע"ש והמעיין שם יראה דאסרו רק מטעם שנהגו לאסור בסחורה וע"ש עוד שכתב שיש להקל בחמאה יותר מגבינה ע"ש ובהרמב"ם פ"ח מהמ"א הי"ז מבואר להדיא דמותר להסתחר בגבינות עכו"ם] (אמר המגיה לפי מ"ש אמו"ר הרה"ג המחבר ז"ל לאסור מטעם תערובת חלב א"כ בחמאה יש להחמיר יותר דצריך ס' לבטל האיסור לא כן בגבינה דהאיסור רק מצד ההעמדה. וכן בחלב שחלבו גוי דבטל ברוב וכמ"ש ההע"ש יו"ד סי' קט"ו ס"א ע"ש) הכו"ח ביום ר"ח שבט התרפ"ג ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א

ומה שכתב ה' שש"א להוכיח מדברי מור"ם סי' כ"ג דאסר למכור ס' טריפה ע"ש לע"ד אין זה ענין לסחורה בדבר אסור דהתם איסורו שמא יחזור וימכרנו לישראל וכדאיתא בפסחים גבי דגן שנתלחלח ופסקו מרן ז"ל סי' ע"ש אך איסור סחורה הוא מטעם דילמא הוא עצמו אכיל מניה. הן אמת דגם שם יש לשאול למה אין מתירין מס"ס דשמא לא ימכרנו אלא יאכלנו ואת"ל ימכרנו שמא מותר הוא וכן יש להעיר ממ"ש מרן ס"ס נ"ז ע"ש ונראה דאיסור זה מדרבנן ואף דאיכא ס'"ס כיון דאפשר לבררו אין להתיר וה'"ן הרי אפשר להמיתו ולמכרו או שהגוי ימיתינו לפניו: