שואל ונשאל חלק א ריח

מוכרע דאם באנו לחוש להפסד עניים למה לא חשו ג"כ להפסד ההקדש בקונמות והקדשות ונדרים ונדבות ואם נאמר דגם בהם חיישינן ואין להתיר לכתחילה הי"ל להרדב"ז להסתיע מזה גם לשונו מורה דדוקא גבי עניים והוא פלא דאטו עניים דלהרשב"א א"ץ התרה כלל דבעינן קנין כמו עניני חול ליהוו חמירי מהקדשות ממש דמתירין לכתחילה גם לשון מרן ז"ל סי' רנ"ח ס' ו' שכתב הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו אא"כ נשאל לחכם והתיר לו בודאי דכונתו לכתחילה יכול להתיר שהרי מקור דבריו הם דברי הרא"ש הנז' ובהם מבואר דלכתחילה נמי יכול. ומה שהוכיח ידי"ן מהרצ"ך נר"ו דבדיעבד קאמר מדנקט לשון נשאל ולשון התיר לו לדעתי אינו כלל מן ההכרח דאלעיל מניה קאי שכתב אינו יכול לחזור בו ונ"ל שלא יוכל לעבור על נדרו אא"כ כבר נשאל וכבר התיר לו ואם היה כותב מרן אא"כ ישאל ומתיר לו אין הלשון מתאים כלל דמשמע דיכול לחזור כשדעתו לישאל ועם שאין מקום לטעות בזה מ"מ אין הלשון מיושב וכן מוכח מדסיי' שם ואם הגיע ליד הגבאי אינו יכול להשאל עליו אלמא דמיירי נמי לכתחילה שבא לישאל וזה פשוט לע"ד אם מצד לשונו אם מצד דברי הרא"ש וכאמור וכן מבואר מדבריו סי' רכ"ח ס' מ"ב שכת' יש לו התרה וכתב עוד יכול וגו' ע"ש

והגם דכתב מרן ז"ל סי' ר"ג ס"ג דנדרי הקדש. מצוה לקיימם ואין נשאלים עליהם אלא מדוחק נלע"ד פשוט דה"מ שנדר איזה דבר להקדש בדרך ישרה אך אם אמר לא אעשה דבר פ' או אעשה דבר פ' ואם לאו אתן כו"ך להקדש שפיר יכולים להתיר לו גם בלתי דוחק דבעיקר נדרו אינו מתכוין אלא לקנוס ולהעניש עצמו שישמור אותו דבר שאמר לעשות או להפך ולא מבעיא בבא להתיר קודם שיעבור אלא גם בעבר דחל ההקדש מתירין לו גם בלתי דוחק שאין זה מטרת ההקדש ולא שייך ללמוד זה כמו שלמד הרמב"ם (פי"ג מה"נ הכ"ה] מהכתוב נדרי לה' אשלם דזה מסתבר דשייך רק בנודר למצוה או בעת צרה או שנדב לבו לתת לה' ולא בבא לזרז עצמו דאין זה אלא כשאר נדרים דעלמא (וכן מבו' להדיא שם] ומה גם דדומה זה לטעות ואונס דלבו אנסו שחשב שישמור ותו דאסמכתא הוי. והגם דפסק מרן ז"ל סי' רכ"ח ס' יו"ד נדר לצדקה באסמכתא כגון אם אעשה דבר פ' אתן כו"ך לצדקה ועשאו חייב ליתן ה"מ לחייבו ליתן אך לענין להתיר לו נ"ל דמתירים גם בלתי דוחק דהבו דלא להוסיף על מה שלמד הרמב"ם מהכתוב וכאמור ומהיכא תיתי להוסיף גם בכה"ג. ואין לומר דכיון דחשיב נדר של צדקה גם דהוי אסמכתא א"כ בכלל נדר הוא דכיון דיש סוברים דאסמכתא גם בצדקה לא קניא מסתיין לומר דקניא ולא לחשבו כנדר ממש גם לענין זה דאין נשאלים מדוחק כיון דיש סברא לחלק ותו דכיון דבא לישאל על נדרו בפתח או בתרטה והנדון של צדקה הוי באסמכתא הו"ל כנדר טעות ומסתבר להתירו גם בלתי דוחק וכאמור ומה גם דלהרשב"א גוף נדר לצדקה לעניים אינו חל בלא קנין כשאר מילי דחול דהו"ל ס"ס להתיר שמא כהרשב"א ושמא כהמתירים אסמכתא ושפיר נשאלין עליהם אפי' להרדב"ז] והגם דמרן לא פסק כן [וחייב ליתן הגם דאיכא ס"ס] מ"מ לא ראינו שפסק מרן דגם בכה"ג דלעניים ובאסמכתא אין נשאלים אלא מדוחק. ועוד נ"ל דזה הוי דוחק שחשב להתיר הנדר קודם שגדלו האפרוחים ונתאחרו מלהתיר עד שגדלו ששוים סך מסויים וגם נתטפלו בהם זמן מרובה בגידולם וניכר שמצטער מזה שזמן רב הוא הולך ובא להתיר. ועוד נ"ל דכיון דהוצרך לזה לגדל אפרוחים אם לרוב הריוח שיש לו מזה אם למלאת פרנסתו אם שכך רצונו ובדעתו שמהיום והלאה יגדל תמיד כרצונו א"כ מצטרפים כל הרווחים הנמשכים לו מידי שנה בשנה והו"ל דבר גדול ומסוים והוי מדוחק וכאמור

שו"ר למרן בב"י סי' רנ"ח בשם ר"י שכתב להדיא דאם אמר אם לא אלך למקום פ' אשב בתענית או אתן כך לצדקה הוי אסמכתא כיון שההליכה היתה לדבר הרשות ואינו חייב אא"כ חייב עצמו בקנין בשטר וגו' ע"ש וצ"ל דטעמו בזה כמ"ש דכל כה"ג אין כונתו להקדיש