שואל ונשאל חלק א קצ

של הגוי לא מהימן וכמ"ש הפו' הב"ד ה' ויען משה ז"ל יו"ד אות י"ט דהכא לא מפיהם אני אוסרים אלא מהחזקה וההוכחה שיש לנו דמן הזאב הוא וא"כ בודאי דיש לחוש דגדולה מזו כתב החה"ס סי' ס"ה דלדעת הרשב"א וסייעתו כל שאין ההיתר מצוי תלינן להחמיר ע"ש וכנראה דמרן ס"ל כהרשב"א עי' בב"י ובש"ע סי"ג א"כ מכ"ש הכא דהאיסור מצוי ודאי דתלינן

גם אין להתיר מטעם דכיון דאכל ממנה א"כ לא נחית כלל לדרוס רק למלאות נפשו כי ירעב וכמ"ש החת"ס סי' כ"ז סברא זו ע"ש דלפי מ"ש בכונת הסה"ת נראה דלא סבר לה מר להאי סברא מדמצריך ידיעה והלא התם מיירי שהזאב נושא הטלא בפיו א"כ מוכח דנחית לאכול ואף דיש לחלק בין נושא בפיו לאכל ממש מ"מ מאן מפיס לחלק בלתי ראיה מכרעת באופן שאין שום צד להתיר מכל מה שכתבנו

איברא א דיש לאסור ממ"ש מרן ס"ח דאם נעץ צפורנו בנדרס ועד שלא הוציא וגו' בד"א כשראינו מתחלה ועד סוף אבל אם בא לפנינו וצפורן תחובה לו בגבו חוששין שמא דרס וחזר ודרס עכ"ל א"כ בנ"ד שלא ראינו מתחילה ועד סוף שלא דרס יש לחוש לדריסה וכן ממ"ש שם לפיכך אלו הצדין בעופות הדורסים אפי' שחטו הנדרס קודם שהסיר צפורנו אסור שכן דרך שמכה בו כמה פעמים עד שיצודנו ואפי' ראינו אותו שלא דרס קודם לכן חיישינן ליה לפי שפעמים כשהנץ רודף אחר העוף הוא מכהו בצפורנו דרך בריחתו עכ"ל יש ללמוד לנ"ד דאף אם נניח דהשה ברח מ"מ חיישינן שהזאב דרסו דרך בריחתו מיהו ילד"ח דלא חיישינן בכל הני רק משום דראינו צפורן ע"ג אבל בלא ראינו צפורן כנ"ד לא חיישינן שדרסו דרך בריחתו וגם אין צריך ראיה מתחילה ועד סוף. ועי"ל דזה דוקא בעופות שכן דרכו של נץ וכן מוכח מדלא כתב מרן דין זה דבעי' ראינו מתחילה ועד סוף בדרסתה ברגליה או נשכתה בשניה אלא ע"כ דהתם לא בעי' ראיה מתחילה ועד סוף כיון דלא ראינו שום ריעותא וכן מוכח מלשון הרשב"א שכ' דין זה דאין דריסה בשן ואח"כ כתב האי דינא דנעץ צפורנו וכתב בד"א כשראינו מתוע"ס וגו' וא"א הי"ל להשמיענו דין זה דבעי' ראיה מתוע"ס בדין א' דאין דריסה בשן וכ"ש בנעץ צפורניו דאיכא ריעותא דצפורן או לאשמועינן בתרוייהו א"ו דבלא יש צפורן ע"ג לא בעינן ראיה מתוע"ס וכן מוכח ממה שסיים הרשב"א חיישינן שמא הכה וחזר והכה דדרכו בכך ע"ש ומאי בעי במה שדרכן בכך הי"ל לאסור מכח החשש ותיל"מ א"ו דלא אסר ובעי ראיה מתחילה ועד סוף אלא משום דדרכן בכך להכות ולחזור ולהכות ולולי זה הי"ל להחזיקה בחזקת כשרות וא"כ בנ"ד דלא שמענו כזאת ואדרבא לפי המסופר אין דרכן לדרוס רק לחטוף ולמשוך חלק מהאליה אין לחוש וכן יש להוכיח ממ"ש מרן שכן דרך שמכה בו כמה פעמים עד שיצודנו וקשה דגם בלא טעם זה הי"ל לאסור וצ"ל כדאמרן דבלא זה מוקמי' ליה בחזקת כשרות. והגם דכתב אח"ז לפי שפעמים כשהנץ רודף אחר העוף מכהו בצפרנו דרך בריחתו אינו ר"ל דבא לאפוקי שלא נאמר שאין זה במציאות כלל ואשמעי' דישנו במציאות ולכן יש לחוש אבל גם באין דרכו בכך אוסרין [דמרישא משמע דוקא משום דכן דרכו] אלא דכונתו שכן דרכו ג"כ להכות דרך בריחתו וכן משמע מדברי הלבוש דמסיים ע"ז שכן דרכו שמכה וגו' וצ"ל דהוא ז"ל מבאר כונת מרן כמ"ש ומעתה בנ"ד שלא ידענו דדרכו בכך לדרוס דרך בריחה ואדרבא נראה שאין זה דרכו אין לחוש וכאמור

עוד נ"ל להתיר מדקי"ל בעלמא זאב שנטל בני מעיים והחזירם כשהם נקובים שרי והיי"ט דבהמה בחייה בחזקת היתר עומדת וה"נ הכא כשאנו מסופקים אם נדרסה או לא מוקמינן לה בחזקתה הא' שלא נדרסה והגם דקי"ל דחוששין לס"ד היינו בנמצא סימן הדריסה כגון צפורן בגבו וכיוצא משאר ספיקי כגון דעל אריה וזאב לדיר וכיוצא דדרכו לדרוס אבל בלא זה שאין כאן סימן הדריסה ואין כאן דרכו לדרוס לא וכ"ר להכנה"ג הגה"ט אות ל"ג שכתב ואע"פ שכ' הרמב"ם ורבינו בעה"ט דכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור היי"ד בודאי